ר"ן ה

למימר) וכן נראה בודאי דקנה ראשון, ומה שאמר הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בר"ה ויתנה ויאמר אמרו, לא שידור ויקדים וישבע עכשיו ולא כל כמיניה לעקור נדרו הראשון

והבן היורש טוען ואומר מחצית הנדר אני נותן לת"ת והמחצית האחר ישאר בידי מן הספק שאחר שלא נודע אם אבי היה זכור תנאו או נדרו הראשון בשעת נדרו השני ויהיה הכל לת"ת או אם היה שכוח והיה המחצית לחולים א"כ יהא בידי מונח. וגבאי החבורות אינם יכולין לכתוב הרשאה זה לזה מפני שאין כח בידם לפי לשון שטרי החבורות לתת או לעשות פשרה ומחילה משום חוב וזכות שיתחייב אדם לאחת מהנה רק להאריכו זמן מה לפי ראות עיניהם, ובני העיר וגם בני החבורה שמא אין רשות בידם לשנות מקופה של הקדש חולים לקופה של הקדש ת"ת, ועוד שהקדש החבורות נעשה בפירוש גם לעניי עולם כמו לעניי העיר והוי דומיא דבהכ"נ של רבים שאין לבני העיר רשות למכרה: תורנו רבינו הדין עם מי

(א) תשובה הדין עם חבורת ת"ת משום דליכא למימר שיהא תנאי הראשון נדר גמור כמזכה ונותן מעכשיו לגבאי הקדש חולים מחצית אותה מנה שידור לת"ת ונימא דזכה בה הקדש חולים משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכמו שבא בסוף דבריך. שאם על דרך זה אתה מפרש דבריו לא אמר ולא כלום שהאומר הריני מזכה מנה להקדש אם יש לו מנה בעין זכה בו הקדש ואי לאו לא זכה בו, שאע"פ שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כל האומר מנה מנה דוקא קאמר ואם אין לו מנה בעין לא זכה בו הקדש, וראיה לדבר דהא דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי ואמירתו אפילו להדיוט כמסירה היא ואפ"ה אמרי' בפ"ק דגטין (דף י"ג) דש"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור קאמר, אלמא שהאומר תנו מנה בעין קאמר ולא שוה דאם איתא דשוה קאמר מנה סתם אמאי אין נותנין משום חששא דמנה קבור מ"מ הרי צוה ליתן לו שוה מנה אלא ע"כ מנה דוקא קאמר ומש"ה חיישינן שמא מנה קבור קאמר, ואע"ג דפסקינן הלכתא התם דלמנה קבור לא חיישינן ה"מ היכא דאיכא מנה שאינו קבור דאע"ג דלא אמר זה אמרינן דממגולה קאמר ולא מקבור הא בדלית ליה מנה בעין לא יהבינן ליה ולא מידי ע"פ שדברי שכיב מרע נקנין באמירה דמנה דוקא קאמר ולא קבור. אף כאן הריני מקדיש מנה להקדש פלוני אם אתה מפרש דבריו שהוא רוצה לזכות מעכשיו לאותה הקדש מנה לא זכה הקדש אלא במנה שיש לו באותה שעה בעין הא אינו בעין לא זכה בו כלל ומצי הדר ביה כל היכא דבעי דהוה ליה כההוא עובדא דאמרינן בריש פרק ד' וה' (דף ל"ו) בההוא גברא דתקע ליה חבריה וכו' א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתביה לעניים הדר אמר להו ניתביה ניהלאי דאיזיל ואיברי ביה נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואף ע"ג דליכא עניי הכא דליזכו ביה אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול ר"ג וב"ד אביהם של יתומים, כלומר והוה ליה כמעמד שלשתן דקני ואפילו להדיוט. ושמעינן מינה דטעמא משום מעמד שלשתן הא לאו הכי כיון שלא היה אותו סלע ברשותו מצי הדר ביה ואפילו לכשיבא לרשותו לא היה מחוייב ליתנו לעניים לפי שזה היה בדעתו להקדישו מעכשיו ולא היה ברשותו כדי שיהיה הקדש חל עליו. אף בנדון זה אם אתה מפרש דבריו שהוא מקדיש עכשיו לחבורת חולים אם המנה אינו ברשותו לא אמר כלום ואם היה ברשותו ולכך נתכוין היה לו להעמיד במוקצה כל הדינרים טבועים שלו שהיו אז בעין שמא יחול הקדש עליהן. הא אין עליך לומר בענין זה כלל (ב)

ומיהו דרכן וקיומן של הקדשות שמקדישין בני אדם עכשיו שהם נודרים ומקדישין מנה או מאתים לצדקה או לת"ת אינו אלא מטעם בפיך זו צדקה שהוא חל על אחד מב' דרכים אם נדר או כעין נדבה שאמירתה כמסירה. וכן האומר אתן סלע לצדקה חייב ליתנה כדין נודר ואומר הרי עלי שהוא חייב להשלים נדרו לא שזכה הקדש עדיין באותו ממון שנדר, (ג) ולפיכך כל מי שפירש ואמר הריני מזכה ונותן מעכשיו להקדש פלוני כך וכך שגלה