ר"ן נ

הם דלדבר מצוה יהא הפרה לנדרו כ"ש דאנן סהדי בזה ובכיוצא בו בדעתו של מקום ומעתה הדבר ברור שכל נדר אע"פ שהודר על דעת המקום ועל דעת הרבים לדבר מצוה יש לו הפרה (י)

שמא יאמר אדם כבר חידש ר"ת ז"ל ואמר דלאו בכל לדבר מצוה יש הפרה אלא דדוקא כי ההוא מקרי דרדקי שהיה נראה כעין טעות בגופו של נדר ופתחו מגופו ומאותה מצוה בעצמה אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה דכיון שעל דעת רבים נשבע מנא לן שכך היה דעתן משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. אומר אני שאפי' לדברי ר"ת ז"ל שחידש חומרא זו הרי נדון שלפנינו כי ההוא מקרי דרדקי ועדיף מיניה שכבר גלתה זו בדעתה בשעת נדרה שהיא נודרת כן מפני שהיא חוששת פן יוציאו עליה קול שהיא מקודשת עד שמכח אותה דבה תשב עגונה והרי עכשו מתברר דאדרבא מחמת נדרה היא יושבת עגונה: ועוד שקרוב הדבר לומר שכיון שגלתה זו בעצמה ואמרה שמחמת עיגונא היא עושה, כן כל שמתברר שהיא מתעגנת בכך (יא) הוה ליה כתולה נדרו בדבר כי ההיא: דאמרינן בפרק פותחין (דף סה) קונם שאני נושא אשה פלונית שאביה וכו' ואמרו לו: מת דנעשה כתולה נדרו בדבר דקי"ל כרב הונא דאמר התם הכי ומוכח בקדושין דבענין זה אינו צריך שאלה לחכם, דאלמא כל מי שנודר ומגלה דעתו בשעת נדרו מחמת מה הוא נודר הוי כאילו התנהו שלא ימשך נדרו אלא עד שיסתלק אותו דבר שהוא חושש בו אבל כל שנסתלק מותר מאליו הכא נמי הרי נוסף עליה מחמת נדרה חשש מרובה: מאותו דבר בעצמו שהיתה חוששת בו והיינו עיגונא. ושמא תאמר מ"מ אותו חשש ראשון במקומו עומד ואפשר נמי דעדיף מהאי בתרא שאם לא נדרה כן אפשר שהיה יוצא עליה קול של קדושין ותהא מעוגנת על ידי מי שלא ירחם עליה ועכשיו יצאה מאותו חשש ואף על פי שקרובה מעגן אותה עכשיו לסוף יתירנה. יש להשיב לך ולומר שלהוציאה מידי חששה הראשון היה די לה שתדור שתתלה עצמה בדעת אמה. הילכך זו שנדרה אף על דעת קרובה תלתה נדרה בדבר ובטל דבר וקרוב הנדר ליבטל מאליו. ולא שאני אומר שיהא ראוי לעשות מעשה בזה שמפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה ועוד שעדיין אפשר לחלק ביניהם אלא שכתבתי זה כדי להראות שהדבר ברור דלא חמיר האי עובדא מעובדא דההוא מקרי דרדקי ואפי' לדברי ר"ת ז"ל שכתבנו למעלה (יב) וכיון דאסקינא בההוא עובדא לדבר מצוה יש לו הפרה נדון זה נמי יש לו הפרה. ואין ספק שאם קרוב זה מעגן ומענה זאת האשה ומעכב אותה שלא תנשא להגון לה עד שתפדה עצמה במה שהוא רוצה ושאם תעשה כן לא תשיג הזווג ההוא דהפרת נדר זה לדבר מצוה הוא ויש לו הפרה

ועוד שר"ת ז"ל עצמו שחידש אותה חומרא שכתבנו מיקל דדוקא כשאומר ע"ד פלוני ופלוני ופלוני אבל ע"ד רבים סתם יש לו הפרה אפי' שלא לדבר מצוה אלא א"כ נעשה הנדר בפני רבים דמסתמא כשאמר על דעת רבים על דעתם נדר וסברא זו מוחזקת היא אצל חכמי הצרפתים ז"ל וכתבוה בתוספותיהם ובחבוריהם בפשיטות. וכן רבינו האי גאון ז"ל מיקל ואומר (יג) דכי אמרינן על דעת רבים אין לו הפרה דוקא שיהא על דעת רבים וברבים אבל אם אינן שם אין על דעת רבים כלום וכן דעת רש"י ז"ל ואין רבים פחות משלשה כדמוכח בפרק השולח (דף מו)

(יד) אמנם מפני שענייני הנדרים והאיסרים חמורים מאד זאת עצתי שתתיישבו בדבר (טו) ושישלחו חשובי העיר וחכמיה בעד אותו קרוב וידברו על לבו שיסכים באותו זווג אשר בוחרת בו היתומה ואמה אם יראה הגון גם בעיניהם ולא יהיה הדבר לו לפוקה ואם לא יתרצה הקרוב ההוא לדבריהם ויחטא בנפשו ויראו שאם תתן האשה אליו זאת אשר ישאל לא יבא אל הפועל הזווג ההוא ושאין לה אחר במזומן הגון תבחר: