ר"ן מט

אוכל להשיבך ריקם אכריע דעתי (ב) באמת תשובת הר"ר דן ז"ל אשר הזכרת היא נפלאת בעיני ותמה אני פה קדוש שמוחזקני בו שהיה בקי בחדרי תורה איך אמר דברים הללו שאין ספק שהדבר ברור דכי אמרינן לדבר מצוה יש לו הפרה לא באו לומר שיהא הנדר מותר מאליו אלא דסגי ליה בהפרה והפרה מיהא בעי ולא אאריך בזה מפני שהדבר ברור ופשוט מאד וכל מה שתפש בזה הר' יום טוב אשבילי ז"ל דבר ברור הוא אמת ויציב. (ג) אמנם דעתי מסכמת במה שכתב הר"ר דן ז"ל דאע"ג דקי"ל דאתתא לא מיפקדא אפריה ורביה מ"מ מצוה קא עבדא כשהיא מתקדשת ונשאת

וראיה לדבר מדאמרינן בריש פרק האיש מקדש (דף מא) אלא כי איתמר דרב יוסף ק אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלותה מתקדשת בה מיבעיא אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחרך רישא רבא מלח שיבוטא וזו ראיה ברורה שהאשה כשהיא מתקדשת מצוה קא עבדא וגם הר"ר יום טוב ז"ל אינו חולק על זה שאע"פ שכתב בסוף תשובתו זה לשונו, וידוע הוא כי זו אין עליה מצוה לינשא עד שיאמר שאין שבועתה חלה לבטל את המצוה ע"כ דבריו, (ד) לא בא לומר אלא שאין מצוה זו מפורשת כל כך שלא תהיה שבועה חלה עליה שהדין כך הוא שכל שהיא מצוה מפורשת מן התורה אין שבועה חלה לבטלה אבל מה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו. וזה ימים שזה הדבר חידשתי ומצאתי לי סעד בדברי הרמב"ן ז"ל והארכתי בזה במקומו בפרק שבועות שתים בתרא ולא אאריך כאן שאינו מעיקרה של שאלה אבל מ"מ הרב יום טוב ז"ל כך רצה לומר שאין מצות נשואין זו של אשה כדאי שלא תהא שבועה חלה לבטלה. והוא אמת וכמו שכתבתי. אבל לא בא הרב ז"ל לומר שלא תהא האשה עושה מצוה כשהיא מתקדשת ונשאת

(ה) מעתה לנדון שלפנינו אם זה הקרוב שנדרה אשה זו שלא תנשא בלא רשותו הולך בדרך לא טוב ומעגן אותה עד שתרצנו ברצי כסף, אם יש לאל ידה ושתוכל עדיין להנשא לאותו שהיא בוחרת וקרוביה מסכימים עם היות שהוא עושה שלא כהוגן ראוי שתעשה האשה בדבר אשר תוכל אחרי אשר נכנסה בקשרו כי אם הדבר סובב בזה שיש לאל ידה לא יהיה ההיתר לדבר מצוה ואם אולי הקרוב גדולות מבקש אשר אם ינתן לו את אשר ישאל לא תוכל היתומה להשיג הזווג ההוא אשר בוחר בו היא וקרוביה היתר נדרה לדבר מצוה הוא. שמא יאמר אדם לא כי אע"פ שלא יעשה אותו זווג אפשר שתזדווג לאחר בדמים מועטים ונמצא שאין הפרה זו לדבר מצוה. (ו) אין הדבר כן שעיקר מצות נשואי אשה הוא באותו שהיא חפצה בו וכדאמרינן בר"פ האיש מקדש ופ' עשרה יוחסין (דף פא) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. ועוד שאין מניחין את הודאי מחמת מה שהוא ספק אתי ספק לא אתי וכיון שכן הדבר ברור שהפרה זו לדבר מצוה. דאע"ג דאמרינן בסוף פ' שבועות שתים בתרא (דף כט) ע"ד המקום למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתם דאלמא על דעת המקום אין לו הפרה (ז) כבר כתבו הראשונים ז"ל דכי אמרינן הכי דוקא בתורה ובמצותיה וכמו שבא בדבריך

(ח) ועוד דכי היכי דאמרינן דעל דעת המקום אין לו הפרה הכי נמי אמרינן בעל דעת רבים ואפי' הכי אסקינן בפ' השולח (דף לו) דלדבר מצוה יש לו הפרה ואין ספק שאין ראוי להחמיר יותר בזה בנדר שהודר על דעת המקום מבנדר שהודר על דעת רבים (ט) דטעמא מאי אמרינן דעל דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה משום דאנן סהדי שלא הסכימה דעת הרבים מעולם שלא תהא הפרה לנדרו לדבר מצוה אלא מסכימים