ר"ן ד

הנדר הוא כעין חיוב ממון והוי כמי שנתחייב לחברו ונשבע לו או נדר, מאחר שיש ממונים גבאים להקדש חבורת ת"ת וכל הנודר לחבורה ההיא הוי כמתחייב לחברו ונשבע לו שאינה בטלה בשום תנאי שהקדים וכמו שכתבו המפרשים, ולפיכך איכא למימר דשבועות ונדרים כאלו אינן בטלות

ועוד דאפילו תימא דנדון שלפנינו בכלל דין זה הוא איכא למימר שנזכר מן התנאי בשעת נדרו ובטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה והראיה שעבר זמן רב בין נדרו למותו שצוה לבנו שיתן כל הנדר לת"ת כמו שנדר ובודאי בין כל אותן הימים שהוא חי ראה או שמע או זכר הסכמת חבורת הקדש החולים שהיה אחד מהם והיה נותן או מצוה שינתן מחצית להקדש חולים או שישאל הוראה על זה לולא שידע ונזכר ההסכמה אעפ"כ נדר הכל לת"ת ועקריה לתנאיה. ואפילו תימא דנשבע לקיים תנאו הראשון לאו אדעתיה או שכח השבועה לבד גבאי חבורת חולים חוזרים וטוענים שיתן המחצית להקדש שבידם מפני שכן התנה, שלשון ההסכמה בודאי אפילו על נדר מפורש היתה והראיה שמן למאור שהוא נדר מפורש דלא משמע לחולים כלל ואעפ"כ הוצרכו להוציאו מן הכלל, א"כ מזה שיצא מן הכלל למדנו דעתם על הכלל כולו שעל נדר מפורש התנו

ועוד שבשטר חבורת החולים כתוב שכל לשון הנמצא מסופק באגרת הזאת שיהיה מובן לשני פנים שידונו הברורים לזכות ההקדש עד כאן, ולכך אנו דנין אותו

ועוד שזה הנדון בודאי בכלל דין אותה משנה דהרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו' הוא בכל נדרים שאדם אוסר על עצמו, דהגע עצמך כל נדרים כן הם שאדם אוסר חפץ זה שיהא כקרבן או ככל דבר הנדור. וא"כ כל דינין שאתה דן על האוסר או הנודר כקרבן יש לך לדון על הנודר קרבן עצמו וה"ה לכל הנודר כל הקדש בין לעניים בין לבדק הבית וכשם שיכול לישאל על נדרו בזה כן בזה כל זמן שלא בא לידי גבאי, ולא דמי לשבועות ממון מפני שאדם נשבע על דעת חברו הזוכה באותו ממון וזהו שלא הביא הרשב"א בשם התוס' אלא שבועות ולא הזכיר נדרים

ועוד דבודאי נודר זה לא היה זכור בשעת נדרו התנאי כלל לא כולו ולא מקצתו שאילו היה זוכרו כלל הוה מפרש על דעתו הראשון דסתם בני אדם לא משוו נפשייהו הדריינא לבטל דבריהם הראשונים

ועוד שזו מצוה וזו מצוה מאי חזא ההוא גברא דהאי מצוה חביבה לבטל הא מפני הא

ועוד שכבר נשבע לקיים התנאים הנזכרים בשטר חבורת הקדש החולים וא"כ בשבועה יש עליו לעשות שיהא מחצית נדרו להקדש חולים ושיתנהו ובודאי אילו נזכר לו התנאי היה מפרש על דעתו הראשונה ושלא יעבור על שבועתו. ואפילו תימא שהיה זוכר התנאי ובטליה בודאי לא היה נזכר מן השבועה כלל שאין אדם חוטא חטא חמור לעשות מצוה דומיא דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ואילו היה זוכר השבועה כלל היה אומר בשעת נדרו על דעתו הראשונה. ועכשיו שנדר בהעלם שבועתו הוי כנדרי שגגות וראוי שתדין אותו כמי שהתנה ולא זכר כלל התנאי בשעת נדרו שהתנה כלל על הדבר ההוא דתנאו קיים כדקיימא לן כמ"ד ובלבד שלא יהא זכור (נדרים שם). ואפילו הרשב"א לא אמר שלא יהיה זכור כלל אלא אע"פ שזכור שהתנה על היין ולא זכר שהתנה על הפת כלל ונדר על הפת לא היה זכור קרינא ביה ה"נ דכותיה. ומה שצוה לבנו שיתן הכל לת"ת לא ידע תנאו ולא זכר או לא זכר משבועתו או גם כי ידע לא ידע להזהר דלאו כ"ע דינא גמירי

ועוד דאיכא למימר שאין זה תנאי כלל ואינו בתורת תנאי שיוכל לעקרו וא"צ לנו לישא וליתן עליו אי עקריה לתנאיה אי לא שאין זה אלא נדר שנדר לאלהי ישראל כשידור שום נדר יהא נודר ויתן המחצית להקדש זה ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ הוי כמי שאמר זכה מעכשו לגבאי הקדש חולים מחצית אותה מנה שידור לת"ת (הוא דאיכא