ר"ן מח

לכן אדוננו תודיענו אם יש לנערה שום היתר בעולם הן ע"פ חכם בפתח וחרטה מעיקרא ואי אמרינן שזאת הנערה היתה מוטעת מכמה צדדין, האחד שהיא לא הבינה בכל מה שכתוב בלשון השטר וזה ודאי מאחר שהנערה ואמה כפרו מיד אחר מעשה שלא שמעו שנזכר הקרוב ההוא בשטר, ועוד אחרת דמילתא דמוכחא ואומד הדעת הוא שאלו הנשים לא נתכוונו רק לשמרה ממי שאינו הגון לה וראיה דמוכחא מלשון השטר דאמר שמא יקומו אנשים ויתנו לי וכו' ולהגון לה נמי לא נתכוונה לשבת עגונה כדאמרינן (כתובות ס"ד) אשה יצרה מבפנים כו' ורוצה אשה בקב ותפלות וכו'. אם נחוש לנדר ולאיסר שלא להתירו מאחר שהוא על דעת המקום ואין לו הפרה מדאיתא שהשביע משה לישראל. כבר כתבו לנו רוב הגדולים והרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו שלא נאמר התם אלא בקיום התורה שדעת המקום לאסור ולא להתיר אבל בשאר שבועות כשם שמצוה לאסור כך מצוה להתיר. תדע לך דהא נודרת ליתומים על דעת המקום הוא ככל שבועה שב"ד משביעים ואפי' הכי לא חששו להתירה אם לא דאדרוה על דעת הרבים וכו' והואיל וזאת על דעת רבים הואי וקי"ל דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה לעולם לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא משום דלא אישתכח דדייק כוותיה. בנדון שלפנינו מסתפקא מילתא אם הוא לדבר מצוה אי לאו דק"ל דאתתא לא מיפקדא אפריה ורביה

אמנם מצאתי בתשובת שאלה לרב דן ז"ל דאמר דאע"ג דקי"ל דאתתא לא מיפקדא אפריה ורביה אומר אני דאפי' הכי אית לה מצוה אע"ג דאינה מצווה ועושה וכיון דאית לה נמי מצוה קלה נראה להתירה אפי' על דעת רבים ולא אמרינן אפילו על דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה אפילו היתרא לא בעי. וראיה לדבר מפ' השולח (ל"ו) דאהדריה רבינא לההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי משום דלא אישתכח דדייק כוותיה הכא נמי מצוה קלה היא וכי משום דלא דייק כוותיה ליכא מקרי דרדקי דאיכא למימר שבשתא ממילא נפקא דאפי' למאן דאמר שבשתא כיון דעל על הוו ספק ספקא דמלמדי תינוקות כלהו אי מקרי בשבשתא ואי מקרי בשבשתא ספק אי שבשתא כיון דעל על או לא ואפ"ה אהדריה בדבר מועט כזה: עכ"ל התשובה. ובאותה תשובה עצמה חולק עליו הרב ר' יום טוב אשבילי ז"ל וזה לשונו. עוד אני צריך להתלמד בדברי רבינו נ"ע במה שכתב אבל לדבר מצוה היתרא לא בעי דודאי דבר נעלם ממני ולא אוכל הבין דאם כן לתנייה גבי ארבעה נדרים שהתירו ז"ל אדרבה תנינן כי נדרים חלין על דבר של מצוה, בפרט וקי"ל דשבועה חלה עליהן בכולל וצריך היתר וכי תימא דכל נשבע סתם אנן סהדי דאדעתא דבטול מצוה לא נדר וזה בכלל נדרי שגגות הא ליתא דהא אם נשבע שלא לישב בצל סוכה ולהניח תפילין של ראש אנן קי"ל שהוא אסור כדאיתא בשבועות בגמרא דילן ובירושלמי ועוד מה שאמר התלמוד אבל לדבר מצוה יש לו הפרה הוה ליה למימר אבל לדבר מצוה אין צריך התרה ואי משום דמייתי ראיה תלמודא מההוא מקרי דרדקי: אמרינן דאהדריה רבינא היינו דאהדריה ע"י הפרה אלא שקיצר התלמוד. וכן פירשו כל המפרשים ז"ל. ואפילו לדברי ר"ת ז"ל שפירש דכי אמרינן לדבר מצוה יש לו הפרה: הכי משמע כשהיה טעות בנדר קצת כההיא דמקרי דרדקי דהוה סביר דאיכא דדייק כוותיה מודה הוא מיהא דהיתרא בעי דלא נדר טעות ממש הוי דהא סתמא אדחייה פי' אעבריה לההוא מקרי דרדקי סתם בלי תנאי. וידוע הוא כי זו אין עליה מצוה להנשא עד שנאמר שאין שבועתה חלה לבטל את המצוה. ובזה ודאי ילמדנו רבינו נ"י אשר נמוקו עמו ע"כ דברי הרב רבי יום טוב ז"ל החולק לדברי הר"ר דן ז"ל. ועתה אחר כל זה צריכים אנו לדבריך שתכריע ביניהם. ע"כ דבריך

תשובה אני איני כדי להכריע בין הרבנים האלה ז"ל אשר קטנם עבה ממתני מאן יהיב לי מעפרהון ומלינן עיינין. אמנם בהיות דבריך עלי חובה ולא אוכל