ר"ן מה

כאלו לא יצא ולא חיישינן ליה

ולפיכך אין ספק בנדון זה שלפנינו שקול זה לא הוחזק כלל כמו שפירשתי למעלה מקמי אירוסין והוי קלא דבתר אירוסין. ואין ספק בדבר ולא בית מיחוש שבילה הנזכרת מותרת לניצק קלוני הנזכר (ח) וראוי לגדולי אותה העיר ולכל העיירות הסמוכות והמוקפות לה להתעורר בדבר זה ולהכות בשבט מוסר האיש אשר אנה להוציא הקול הזה בעקבה ובמרמה כי הדבר גלוי וידוע מכמה אמתלאות מתוך השטרות כי במרמה עשה, ולא הארכתי בהן לפי שאין פוסקין את הדין אלא מתוך הלכה ברורה, אבל לגדולי כל עיר ועיר ראוי לשית עצות לגדור פרצותיהם לבל יעלה שועל לפרוץ פרץ רב:. בענין סבלונות המוזכר בשטרות לא השבתי לפי שהוא דבר איננו צריך להשיב עליו מפני שהוא דבר שלא נתברר כלל בעדות ולא בראייה, וגם כי היה מתברר אין אוסרין את האשה על פיהן (ט) אלא באתרא דמיעוטא, מיהת מקדשי והדר מסבלי בקפידא גמורה כלומר שמקפידים לשלוח סבלונות אלא א"כ קדשו ולא שמענו באחד ממקומות אלו שהוחזק אפילו מיעוטן בכך: לא כתבת הגביר י"א אנ"שלמה דבדרי"ש נשא אשה וילדה לו בן אחר כך גרשה ופרעה אנ"יוסף דבדרי"ש אחי אנשלמה הנזכר והקנתה לו כתובתה ולא נשבעה ונדרה כלל ואח"כ מתה והיו לו לאנשלמה הנזכר נכסים שיש להם אחריות וברח והלך לו למדינת הים ושמעו לו שמת אך לא נתאמת, ועתה באתי אני אשטרו"ק לוני"ל בהרשאת יורשי אניוסף הנזכר לגבות כתובת הנזכר מיורשי אנשלמה הנזכר מכח ההקנאה. הנזכרת, ובקשתי מלפני ב"ד שיגבו לי הכתובה הנז' מנכסי אנשלמה הנזכר. וענו שהן חוששין בזה מכמה צדדים, חדא מפני שהאשה הנזכרת לא נשבעה וכיון שעכשיו שמעו בו שמת הוה ליה מורשה זה בא ליפרע מנכסי יתומים וצריך שבועה ואינו יכול לישבע, ועוד דהא ק"ל דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו רבית ולכתובת אשה משום חינא וזו כיון שמתה בטל חינה

עוד בא בכתבך שנמצא שטר מתנה שפשה אנשלמה הנזכר לבנו הנזכר מבתים שהיו לו וכתבת שהקרובים מבקשים שתעשה הגוביינא כי היא תועלת רב לקטן לסבה מה. וגם כי אתה רוצה לעשות איזו הנחה מהכתובה כדי להוציא מידי כל ספק שיהו ב"ד נזקקין לנכסי קטן זה גם שאלת אם ממינן לקטן זה אפטרופא

תשובה מאשר כתבת שהב"ד חוששין לעשות הגוביינא מפני שלא נשבעה וכיון שעכשיו באין לעשות גוביינא מנכסי קטן צריך מורשה לישבע ואינו יכול לישבע מפני שאינו יודע אמיתת הדברים איני רואה בזה חשש כלל. חדא שבשעה שנתנה אשה זו הרשאה מן כתובתה עדין לא שמעו מבעלה שמת ונמצא שלא נתחייבה עדין שבועה כשנתנה הרשאה מכתובתה כי היכי דנימא אין אדם מוריש שבועה לבניו כההיא דפרק כל הנשבעין (דף מז) ודכוותה שאינה יכולה למסור שבועה ללוקח דהתם דווקא במת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה או מכר חובו אבל מת מלוה או מכר חובו ואח"כ מת לוה כנדון שלפנינו שאשה זו נתנה הרשאה מכתובתה ואח"כ שמעו שמת בעלה אין ספק שלוקח זה גובה חובו וכן הבא מכחו ובלבד שישבע שאינו יודע ששטר זה פרוע כעין שבועת היורשין שזו ששנינו בפרק כל הנשבעין (דף מב) כך היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואוקימנא לה התם בגמרא במת לוה בחיי מלוה ונדון זה הרי הוא כמת מלוה בחיי לוה לפי שבשעה שנתנה ההרשאה מכתובתה נסתלקה לגמרי והוה ליה כאלו מתה, ולפיכך איני רואה שום חשש ולא פקפוק כלל מפני שמתה בלא שכ שבועה ובלא הדרה ובלבד שישבע הרוצה לגבות שאינו יודע שהיתה כתובה זו פרועה כדין שבועת היורשין, שאע"פ ששבועה זו מן הגמרא לא למדנוה מדברי רש"י ז"ל למדנוה בפרק הכותב (דף פז):