ר"ן מג

ביל"ה בת רבי משה הנזכר באלבלי"ט. והעד אניו"ם טוב הנזכר שאינו זוכר מה ענו אותם האנשים ושלא היה מכיר אותם עוד שלחו הבית דין הנזכרים בעד אנקרויד"ה הנזכר ושאלו לו אם שמע מעולם שקדש אנשלמ"ה הנזכר את הבחורה בילה בת ר' משה הנזכ' באלבליט, וענה ואמר כי פעם אחת היה עם אנשלמ"ה הנזכר והיה שם יהודי אחד או שנים לפי דעתו ואנשלמ"ה הנזכר קרא לאנקרויד"ה הנזכר שישמע דברי אותם האנשים כדי שיהיה לו לראיה ולזכות, והיהודי או היהודים אמרו שהם היו באלבלי"ט כשקדש אנשלמ"ה הנזכר לבחורה ביל"ה הנזכרת באלבלי"ט. עוד שאלו לו באיזה זמן היה הענין הנזכר וענה ואמר שהיה שמונה ימים או ט"ו יום אחר שבת נחמו הנזכר. עוד שא לו אם היה מכיר האנשים הנזכרים וענה ואמר שאינו מכיר אותם. עוד ראיתי בשטר מעשה ב"ד שנעשה באלבלי"ט דסינקא"ה שהעידו שם שני עדים שלא זזה ידם מתוך ידה של הבחורה ביל"ה הנזכרת כל אותו יום של ערב שבת נחמו של שנת מאה ותשע מאור הבקר ועד הלילה וראו שלא נתקדשה לא לאנשלמ"ה אברם הנזכר ולא לאיש אחר. עוד ראיתי בשטר מעשה ב"ד שנעשה באלקוליע"ה דסינקא"ה ששאלו את ביל"ה הנזכרת אם נתקדשה מעולם לאנשלמ"ה אברם הנזכר על ידו או על יד שלוחו. ואמרה לאו ושאינה מכרת אותו ושלא ראתה אותו מימיה. ונתבקשתי לכתוב דעתי אם הבחורה. ביל"ה הנזכרת מותרת לניצק הנזכר או אם ראוי לחוש לקול קדושין זה שהוציא אנשלמ"ה הנזכר

תשובה (א) הדבר פשוט וברור שהיא מותרת לו ולאו כל כמיניה של מוציא קול זה לאסרה שאע"פ שהוא אומר שקדשה בפני עדים והלכו להם פשיטא שאע"פ שהוא אסור בקרובותיה היא מותרת לכל אדם ובקרוביו. זו היא ששנינו בפרק האומר דקדושין (דף סח) האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. ואוקימנא בגמרא כנון דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. וכן אין לחוש על מה שהעידו אניו"ם טוב ואנקרויד"ה הנזכרים בפני ב"ד שבעיר לאירד"ה במה ששמעו מפי אותם האנשים שהיה טוען אנשלמ"ה אברם הנזכר שהיו עדי הקדושין כי עדות אניו"ם טוב אין ספק שאין לחוש לו כלל שכבר ענה ואמר שאינו יודע מה ענו האנשים ההם. וכן מה שהעיד אנקרויד"ה ששמע מאחד או משנים שאמרו בפניהם נתקדשה אין לחוש לו דלא הוי ליה אלא עדות עד אחד מפי עד אחד וגרסינן בסוף פרק המגרש (פט) אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב (ב) לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו אומרים פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים. ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל שהוא מפרש אותה דוקא כגון שראו מחמת אירוסין ושמעו קול הברה ושמעו מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ולפי זה אין ספק שאין עדות אנקרויד"ה המכר מספק את ביל"ה הנזכרת באיסור כלל שהרי און כאן שנים שמעידים בכגון נרות דולקות ומטות מוצעות. ואין כאן אלא עדות של אנקרויד"ה הנזכר מפי אותו עד. (ג) ואפילו למה שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהך מימרא בברייתא דרבי אבא אמר רב הונא לא קיימא כלל אדרבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא בנרות דולקות ומטות מוצעות סגי וכדרבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, אי נמי בשיהו אומרים פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני, וכדרבי אבא אמר רב הונא, אפילו הכי אין לחוש לנידון זה כלל שכבר פירשו הם דדוקא כגון דאיכא קמן תרי סהדי דכל חד מינייהו מסהיד מפומא דסהדא אחרינא והיינו לשניה דרב הונא דקאמר אלא שיהו אומרים פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים כלומר כגון דאיכא קמן ראובן ושמעון, ראובן מעיד ששמע מיהודה ושמעון מעיד ששמע מלוי והלכו להם יהודה ולוי למדינת הים דהשתא איכא תרי סהדי. דמסהדי קמן אלא שכל אחד מהם עד מפי עד. וכן כתב הרשב"א ז"ל והיינו דגרסינן