ר"ן לג

לז) משמע דהא דר' יצחק לא שנא בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו מ"מ כ"ע מודו דבשעת הלואתו לא מיחייב טפי משומר שכר דמתניתין היא בהדיא הלוהו על המשכון שומר שכר הילכך לא מיחייב אלא בגנבה ואבדה אבל באונסים פטור. (ג) הילכך בנדון שלפנינו שהמשכון שביד המלוה נאבד באונס חייב הלוה לפרוע מעותיו והמלוה פטור מלשלם. וכי תימא וה"מ בידוע שנאבד באונס אבל (ד) כשאין ידוע מצי אמר ליה לוה למלוה אנא לא ידענא דנאנס משכוני דלמא אכתי גבך א"נ אתה מכרתו ולקחת דמיו וכל כמה דלא מהדרת לי משכוני לית לך גבאי ולא מידי וכיון שכן הוה ליה כלוה טוען ואומר לא ידענא דאית לך גבאי מידי דכיון דאי ידענא דאיתיה משכון ביד מלוה לא כייפינן ללוה לפרוע חובו עד דמהדר ליה משכוניה כי לא ידעינן נמי לית לן למכפייה ללוה דדלמא משכוניה ביד ביד מלוה הוא הא ליתא מדתניא בפרק האומנים (דף פב) ובפרק שבועות הדיינים המלוה את חברו על משכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו (ה) אלמא דמלוה נאמן בשבועה כדין השומרים דכיון דמשתבע כייפינן ללוה לפרוע חובו (ו) ואע"ג דלא קי"ל כר' אליעזר בהא ה"מ במאי דמשוי למלוה שומר חנם משום דסתם מתניתין דלא כותיה כדאסיקנן בפ' האומנין אלא מחוורתא מתניתין דלא כר' אליעזר: אבל מ"מ מדר' אליעזר נשמע לדידן דהיכא דנאנס המשכון ישבע המלוה ויטול מעותיו. וראיה לדבר עוד דלדידן מלוה נמי נאמן כשטוען אבד המשכון באונס דאי לא תימא הכי הא דתנן בפ' שבועות הדיינין (דף מז) סלע הלויתיך עליו שקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב, אמאי חייב הא לאו מודה מקצת הוא דכיון דאי ודאי איתיה למשכון ביד המלוה לא מחייבינן ללוה עד דמהדר ליה משכוניה השתא דלא ידע לוה אי נאבד אי לאו הוה ליה כאומר חמשין לית לך וחמשין לא ידענא דפטור ואע"ג דאוקים ליה בבא מציעא בפרק המפקיד (דף לה) כגון שיש עדים שנגנבה אי נמי במאמינו לאו משום האי פרכא מוקמי לה בהכי אלא כי היכי דלא תקשה לרב הונא דאמר התם ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, אלא ודאי עיקרא דמלתא כדאמרן דכי היכי דלרבי אליעזר דסבירא ליה הלוהו על המשכון סבירא ליה דנאמן מלוה בשבועה דאבד ויטול את מעותיו הכי נמי לדידן דקי"ל שומר שכר נאמן בשבועה דנאנס ויטול מעותיו ומשום הכי כי אמר לוה לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב כדין מודה מקצת גמור דבאבדת המשכון מלוה נאמן. הילכך בנדון ראשון שבשאלות הללו שנאנסו משכנותיו של שמעון ברשות ראובן בלסטים מזויין ובזוזי דבזוזי אין ספק שאין לשמעון תביעה על ראובן לפרוע מה ששוה המשכונות יותר על סך ההלואה אלא אדרבה חייב שמעון לפרוע לראובן כל מה שהלוו אליו משלם

ובנדון השלישי שבשאלות הללו ה"ה והיא התשובה שראובן זה באותו בגד צמר שבידו א במשכון אינו מחוייב בשמירתו יותר מחיובו של ש"ש, ולא מיבעיא בנדון זה שראובן זה לא שאל בגד זה מקהל ברצלונה אלא הניחוהו למשכון בידו כמו שבא בשאלה דבכי האי גונא פשיטא דלא הוי ראובן אלא ש"ש וכי נאנסו המשכונות מידו פטור והשואלין ממנו חייבים להחזיר לו כוסו אלא אפי' היכא שראובן היה שואל ג"כ מאותן בגד צמר כיון שנאנס מידו פטור דבכה"ג אין תורת שואל עליו שהרי תניא בפרק השוכר את האומנין (דף א) (ח) ת"ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כלם נעשים ש"ש זה לזה, וטעמא דמלתא דלא מיחייב שואל אלא (ט) שיכא דכל הנאה שלו. הילכך בנדון שלפנינו ראובן זה פטור והשואלים ממנו חייבים להחזיר לו כוסו

ובנדון השני ג"כ אפשר לומר שהדין עם ראובן לפי. ששמעון היה שואל גמור ומיחייב באונסים דליכא למימר דלא להוי שואל מפני שהוא הניח ספר ג"כ בידו של ראובן הוה ליה כההיא דאמרינן בפרק האומנים השאילני ואשאילך דהוו ש"ש זה לזה דהתם היינו טעמא משום דאין כל הנאה שלו שהרי המשאיל ג"כ צריך לאותו כלי שהוא שואל נמצא שגם