ר"ן ל

(ב) דאע"ג דבפ' אלו נדרים (דף פא) מוכח שהאוסר על עצמו דבר פלוני אם יעשה כך זמן האיסור אינו מתחיל אלא לאחר שיעשה אותו דבר והראיה מדאמרינן התם היכי קאמר אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרון פירות העולם עליה. והקשה שם הרשב"א ז"ל מ"מ הרי היא אסורה באכילת פירות מעתה וכדרב יהודה דאמר בריש פרק ואלו מותרין (דף י"ד) (ג) קונם עיני היום בשינה אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר דבתנאיה לא מזדהר הכא נמי לא תאכל היום שמא תרחץ למחר ונמצאת עוברת באכילת הפירות למפרע. ותירץ ל דכל האומר קונם פירות עלי אם אעשה כך אינו אוסר על עצמו אכילת הפירות אלא מזמן שיעבור תנאו ואילך אלא א"כ אסרם על עצמו בפירוש מעתה

ואולי יעלה על הדעת ללמוד נדון שלפנינו משם שכמו שאנו אומרים שאין זמן האיסור מתחיל אלא אחר שיחול אותו יום שהתנה עליו דודאי האומרת קונם פירות עלי שלשים יום אם ארחץ אין השלשים נמנין אלא אחר חלות היום שרחץ שכמו שאנו אומרים באיסור עולמי שאינו מתחיל אלא אחר חלות היום כך הדין בעצמו לאיסור זמני משלשים יום ואולי יבוא אדם לדמות שכמו שאותו זמן משלשים יום אינו מתחיל אלא לאחר חלות היום שהיא הרחיצה כך זה הזמן משלשים של ולד זה לא יהא מתחיל אלא לאחר חלות היום שהוא מיתת האשה. ואין הנדון דומה לראיה שאף על פי שאותו דין מוכרע מאותה סוגיא ועוד יש לו עליו ראיות ברורות ופשוטות מדתנן בפרק מי שאחזו (דף עו) הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט ואמרינן נמי התם אם מת כלאחר מיתה דמי (ה) אפי' הכי אין להוכיח משם אלא שכל שתלה דבריו על דרך תנאי קודם ודבר נמשך אין הנמשך חל ולא מתחיל עד שיחול הקודם אבל אלו השלשים יום אינם בדבר הנמשך כי הנמשך הוא להחזיר מממון הנדוניא סך פלוני ואלו השלשים יום הם בתנאי הקודם שהתנה על הדרך הנקרא תנאי מדובק שהתנה שאם תפטר אשתו ולא ישאר ממנה ולד שיחיה שלשים יום. (ו) ולפיכך כל שנשאר ממנה ולד של קיימא שחיה שלשים יום אע"פ שלא חיה אחריה ל' יום הרי לא נתקיים תנאו ואין ליורשי האשה זכות בשיור כלל שאפי' היה הלשון מסופק הו"ל בעל ודאי ויורשי האשה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכאותה שאמרו ביבמות פ' החולץ (דף לז). ולפיכך הדין עם הנתבע

טו שאלת בחור אחד שמו בלשונם אבונגדא"ה דיבלאני"ש נשא אשה בת אחי אביו שמו אנראוב"ן דיבלאני"ש היו שניהם מאישטלרי"ק ובעת נשאה היה צעיר הגוף עדיין לא בא באנשים והיא גבהה קומתה, אם לסבת זה אם לסבת אמות הילדים ואם לשתי הסבות יחד נפלה מריבה בין שניהם ורב זמנם היו במסתיר פנים מיום נשאו זה לזה ולפעמים קרוביהם היו משלימים בין שניהם ושבו לכסלה ולשלומים למוקש כפי המדומה מיד הבחורה בסבת המריבה, והבחור זה ימים ללראותו למריבותיה והיותו חושש פן אוהביה יפתוהו ויוכלו לו לגרשה נשבע לבלתי יגרש אותה זולתי בהסכמת שלשה אחד מהם אנבוגודא"ה איצ"ק אשר הוא היום בארץ מרחקים ועוד אסר עצמו בכל פירות שבעולם חוץ מפת ומים אם יגרש שלא ברשות הנזכרים. ועוד שב לעשות ככה פעם אחרת ותלה שבועתו ואיסורו באחרים או בקודמים כפי אשר תראה רבינו בשטר קבלת העדיות שיש בידו מזה עד שאחד מן העדים שהיה במעמד השבועה והאיסור היה מעיד שאמר באיסורו שכל פעם ופעם שישאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחרת, וכן לעולם. אבל הבחור מכחישו מזה, לפי האמור בעת פתוהו לגרש ונתפתה הסיתוהו וניסת קירקשו בזוזי ונתרצה. ואותן שתלה לו נדרו בהם כבר נתנו לו רשות זולתי אנבוגודא"ה איצ"ק לפי שהוא רחוק רחוק מי ימצאנו. בא לישאל על שבועותיו ונדריו ורוצה לגרש. על זה יושבי על מדין ישבו למשפט ורבו הספקות. מהם חוששין להתיר השבועה לפי שהיתה לפני רבים ועל דעת רבים דקי"ל דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר מצוה והכא מאי מצוה איכא אדרבה