ר"ן כא

כשהיה בפנים היה נאסר כשיצא לחוץ הותר, אף הדב"ס הנעשה בארצכם כיון שאין איסורו אלא משום חתנות אפשר שכשנעשה דב"ס הותר אע"פ שכשהיה מתחלתו יין נאסר. ואע"פ שזה ההיתר של שכר אין למדין ממנו לכל הנאסרים משום חתנות ואפילו הכי אמרינן התם בפרק אין מעמידין איבו מנכית ואכיל בי מצרי דמתא אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי, כבר כתבו המפרשים דשאני פת דאלים חתנות דידיה מפני שהכל צריכין לו ועוד שהוא מעשה נשים מה שאין כן בשכר. ואפילו לדברי מי שאומר שטעם הקולא של שכר מפני שהראשונים לא אסרוהו אלא האחרונים הוא שנהגו בו חשש חתנות לפיכך הקילו בו, מ"מ הרי אתה רואה שהדברים הנאסרים משום חתנות אינן נאסרין לחלוטין שיהיו כאילו גוף האיסור הוא, והרי אתה רואה בגמרא שנשאו ונתנו אפילו גבי פת לחלק בין עיר לשדה אלמא מה שנאסר משום בשולי נכרים לאו בכל ענין נאסר אלא הכל לפי האסור והכל לפי שחתנותו קרוב. ועל זה סמך הרא"ה ז"ל בנכרי שבא לבשל לחולה בשבת שמותר לבריא במוצאי שבת וליכא משום בשולי נכרי ומשום חתנות דבכל כהאי גוונא היכרא איכא. עוד התיר (יא) בנכרי שבשל לעצמו דברים המותרים בין בחול בין בשבת שאע"פ שהתבשיל אסור משום בשולי נכרים אבל הכלים מותר להשתמש בהם אחר הדחה דלגבי געולי הכלים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו בהא משום געולי נכרים דבהא ודאי ליכא משום חתנות. ואף אני אומר שאפשר לדון להלכה שדב"ס שבארצכם יהא מותר שאין עליו תורת יין ותחלת דריכתו לכך נתכוונו וליכא למימר כיון שנאסר כשהיה יין היאך פקע איסורו. שכבר הוכחתי שאין אומר כן בדברים שהם נאסרים משום חתנות בלבד. וזה ההיתר השכל מקבלו והסברא נוחה הימנו. אבל למעשה אני אוסר (יב) לפי שראיתי קצת מן הגדולים שחלקו על הרא"ה ז"ל ואסרו פליטת כלים הבלועים מבשולי נכרים אע"פ שהם דברים מותרים והצריכו הכלים הגעלה ואם של חרס ישברו. והרב בעל התרומה מזה הדעת ולפיכך ראוי להנהיג איסור בדב"ס. ושלום לכם

ו עוד שאלת באה הנה עיר צפת קטנה אחת שנשאת לבעל רחוק מהנה כמו שלשה ימים ובעלה היה מארץ מרחק והניח אשתו, ועמדה הקטנה הזאת לפני שלשה שנעשו ב"ד לדבר זה ומאנה בבעלה בפניהם והב"ד לא הכירו בעלה מעולם ובדקו אם היא קטנה וכתבו לה גט מאון והלכה לה, ולפני עמדה ולפני אחרים מאשר לא הכירו בעלה לא רצו להזקק למיאונה כדגרסינן בפרק מצות חליצה (דף קו) אמר רב הונא אמר רב סתורה חולצין אע"פ שאין מכירין לפיכך אין כותבין אלא אם כן מכירין ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין. הרי מפורש שכל ב"ד שלא יכירו היבם ובעל הקטנה אין נזקקין לחליצה ולמאון. ונסתפקתי מי אמרינן אין ממאנין אא"כ מכירין אי דוקא לכתחלה אבל דיעבד כשר אע"פ שאינם מכירין או אפילו דיעבד פסולין

א תשובה אע"פ שאמר בסתם אין ממאנין אלא אם כן מכירין, משמע שאין הקפדה אלא בהכרת האשה הממאנת וכשמכירין האשה ואע"פ שאין מכירין בבעל ממאנין דמאי איכפת לן בבעל הא אפילו אין זה בעלה אין בכך כלום שהרי היא יכולה למאן בבעל אפילו שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בבעל עכשיו בכל מקום שהוא אלא ההקפדה בהכרת האשה במאון דדלמא מסקא שמה בשם אותה קטנה שנתקדשה. וכי תימא בהאי גופא מאי איכפת לן י"ל בהא חששי טובא איכא דשמא יש קטנה בעיר שהשיאוה אמה ואחיה ותגדל ותגדל קדושיה בהדה ורמאי אחד פתה קטנה שאין אנו מכירין והחליף שמה בקטנה הראשונה ואם יהיה ביד הקטנה השנית גט מאון ילך הרמאי ויפתה הקטנה הראשונה אחר שגדלה אצל הראשון שתנשא לו ויתן לה אותו גט מאון ותאמר כבר מאנתי בבעלי קודם שגדלתי אצלו. א"נ דלמא מתה לה ההיא קטנה ומדינא בעל ירית לה ומפקי האי גיטא דכבר מיאנה לה וקרובים ירתי לה: כל אלו החששות הם בשאין מכירין הקטנה אבל