ר"ן כ

שרי דנאכל כמות שהוא חי הוה. אלא דבש דמתניתין דבש דבורים הוא. וכל המפקפק בזה אינו אלא טועה וא"צ להאריך כדי לבטל דברים בטלים הללו שאפי' התינוקות יודעים שכיון שנמשך לגת או לבור נעשה יין נסך במגעו של כותי ואין רתיחתו ובשולו מוציא אותו מאיסורו. וכל מה שכתבת לדחות דבר זה כדין וכהלכה כתבת. סוף דבר ישתקע הדבר ולא יאמר. לבד ראה זה מצאתי בדבריך דצריך תקון וראיתיו לבאר לך אע"פ שאינו ענין לנדון שלפנינו. כתבת, וההיא דרבא דסליק אדעתיה דמתיר זה דסבירא ליה בתר שמא אזלינן כבודו במקומו מונח דאביי ורבא לאו בעיקרא דהא מלתא פליגי דהא אביי אית ליה נמי בתר שמא אזלינן ורבא אית ליה בתר טעמא אזלינן כמו שמפורש בשלהי ההיא שמעתא דהשוכר חמרא לגו חלא אביי אמר וכו' הרי מפורש שאין מחלוקתן אי אזלינן בתר שמיה או לא, ע"כ לשונך. (ח) וחוץ מכבודך לא כוונת יפה, דודאי רבא ס"ל בתר שמא אזלינן ואביי ס"ל בתר טעמא אזלינן וזאת היתה עיקר מחלוקתם בחלא דשכרא וחלא דחמרא ובחמירא דחיטי ובחמירא דשערי. וכדאיתא בהדיא בגמרא אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן רבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן. והאי דאמרינן בסמוך חמרא לגו חלא וכו' הגרסא שכתבת בדאביי בתר שמא אזלינן ובדרבא בתר טעמא אזלינן אינה בכל הנוסחאות אלא ה"ג אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא והוה ליה מי בשאינו מינו ומין בשא"מ בנותן טעם. ולפי זאת הגרסא לא קשיא מידי דאביי סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא טעמיה גריר בתר ריחיה והו"ל כאילו ריחיה וטעמיה חלא ולאו משום דבתר שמא אזלינן אלא זה כיון שנשתנה ריחו הרי הוא כאילו נשתנה טעמו. ורבא סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא כלומר כיון דטעמיה חמרא חמרא שמיה וחמרא קרו ליה. נמצא דאביי ורבא אכתי בדוכתייהו קיימי אביי סבר בתר ריחיה אזלינן ורבא סבר בתר טעמיה אזלינן, ואפי' לפי הגרסא שכתבת כך מתפרש אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא בתר שמיה אזלינן כלומר הכא בתר שמיה אזלינן כיון שאף ריחו נמשך אחר שמו משא"כ בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשכרא דחלוקין בריחן ובטעמן וכיון שכן הולכין בהם אחר שמן. ורבא אמר בנותן טעם סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא בתר טעמיה אזלינן כלומר שהטעם עיקר ולא הריח וכיון שכן אף שמו נמשך אחר טעמו ולא אחר ריחו. וכי קאמר בתר טעמא אזלינן לאו לאפוקי דלא אזלינן בתר שמא דהכא שמא וטעמא חד הוא, אלא לומר דבתר טעמא אזלינן ולא בתר ריחא הילכך שמו נמשך אחר טעמו ולא אחר ריחו. נמצא שאין סברותיהן של אביי ורבא בהא מתחלפות כלל לההיא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי אלא לעולם אביי אזיל בתר טעמא ורבא בתר שמא. וע"כ אתה צריך לומר כן דאל"כ למה שכתבתי קשיא דרבא אדרבא ודאביי אדאביי בתוך כדי דבור

ומ"מ אע"ג דקי"ל בתר שמא אזלינן אינו ענין להתיר הדב"ס שנעשה ע"י העובד ע"ז האוסר מגעו בהנאה ומשום דנסוך. אבל על הדב"ס הנעשה בארצכם יכול אני ללמד זכות ולפוטרו מן הדין, שהרי הסכימו הגאונים (ט) שישמעאלים אין יינן אסור אלא בשתיה ולא בהנאה כלל כמו שכתב הר"ם ז"ל בהלכותיו בפרק י"א מהלכותיו לפי שאינם עובדי ע"ז ואין ביינן משום נסוך נמצא שאינו נאסר אלא משום חתנות וכיון שאין איסורו אלא משום בנותיהן כל שאוכל אותו בדרך שאין בו חתנות אפשר שהוא מותר, והדב"ס אין ספק שאין בו משום חתנות דלא גרע (י) מיין מבושל דלית ביה משום חתנות כדאיתא בפ' אין מעמידין (דף כט). וא"ת הרי כשהיה תחלתו יין נאסר והיכי פקע איסוריה משום דבשליה. בא ואראך דוגמתו וגדולה ממנה דאמרינן התם בפרק אין מעמידין גבי שכר של עכו"ם רב פפא מפקי ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחא מדפתי מייתי ליה לביתיה ושתי ותרוייהו משום חתנות סבירא להו אלא רב אחא הרחקה עביד טפי. אלמא כל שאיסורן משום חתנות אינו אסור אלא כששותהו בענין שקרוב לבא לידי חתנות שהרי השכר הזה