ר"ן יט

דאתמר התם ההוא עכו"ם דסליק לדקלא לאייתויי לולבא בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה שרייה רב לזבוני אמרי ליה רב כהנא ורב אסי והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך אימר דאמרי אנא בשתייה בהנאה מי אמרי. הרי בפירוש שאין צריך לכוין בנגיעתו כיון דנגע אפילו בלא כונה נאסר בשתייה ומפורש מזה שאין מחשבת עובד ע"ז חשובה אצל היין כל עיקר (ד) ואפי' חשב ליגע בדבר אחר ונגע ביין אין במחשבתו ממש וכיון שנגע נאסר היין בשתיה כדתנן עובד ע"ז שהושיט ידו תוך חבית של יין וכסבור שהיא של שמן זה היה מעשה ואמרו ימכר. וכיון דמפורש אצל היין שאין מחשבה מועלת בו כלל מה ענין למחשבות הטומאה וזולתם (ה) ודרך התלמוד ללמוד סתום מן המפורש כשהנדון דומה לראיה אבל מפורש אין צריך ללמדו מזולתו. וא"כ חזרנו לכל צדדין ולא מצאנו להיתר טעם, דהא (ו) קי"ל יין משהתחיל לימשך נעשה יי"נ ופירש"י ז"ל לאו דוקא נמשך מן הגיגית אלא משנעשה משקה מקצתו אע"פ שהוא מערב עם הענבים נקרא מתחיל לימשך ומשנה אחרונה מוכחא כפירושו דחזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא וקי"ל כוותיה אלמא משעת דריכה נעשה יין ומיד יאסר אפילו יינו של ישראל בנגיעת עובד ע"ז כ"ש וכ"ש הנעשה הכל בידו והוה שלו ודריכתו ובשולו ביד עוע"ז איך תתירנו מחשבה שהיה לעשות דב"ס והלא אלונתית שנעשית מיינו של עובד ע"ז אסורה כדתניא בתוספתא בהדיא אלונתית של עוע"ז אסורה מפני שתחלתה יין. והשם הזה שקורין דב"ס אפילו היה כדברי המתיר שחשב דבתר שמיה אזלינן אינו נקרא בשם הזה רק לאחר גמר עשייתו וכבר נאסר משעת גמר דריכתו והו"ל כאלונתית דאין שמה מתירה מפני שתחלתה יין וכבר נאסרה. ועוד אחרת כי ההיא דרבא דסליק אדעתיה דמתיר זה דס"ל בתר שמא אזלינן כבודו במקומו מונח דאביי ורבא לאו בעקרא דהא מלתא פליגי דהא אביי נמי אית ליה בתר שמא אזלינן ורבא אית ליה בתר טעמא אזלינן כמו שמפורש בשלהי ההיא שמעתתא דהשוכר בברייתא חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו רבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא בתר שמיה אזלינן והוה ליה מין במינו במשהו. רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא בתר טעמיה אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. הרי מפורש שאין מחלוקתם אי אזלינן בתר שמיה או לא:

תשובה אין ספק שהדברים שתלו ברבינו האי ז"ל משובשים וחס ליה למרן ז"ל דלימא הכי, שאין הדברים נראין לטעות בהן אפילו קטני התלמידים שלא נתפתחו עיניהם בהלכה. דהא אמרינן בפרק אין מעמידין (דף כט) א"ר אילעא יין מבושל שהיה (ז) תחלתו יין ביד עוע"ז אסור פשיטא משום דאיבשיל פקע ליה איסוריה א"ר אשי הא אתא לאשמועינן וכו'. ואם כדברי המתיר הזה מאי קא מקשה פשיטא אדרבה לקשי אמאי אסור כל שהיה תחלתו יין אם דרכו על מנת לבשלו מותר דבתר מחשבתו אזלינן וכיון דסופו אינו נעשה יי"נ אף תחלתו כן. וכי תימא האי שהיה תחלתו יין מיירי שדרכו לעשות ממנו יין ולאחר זמן נמלך ובשלו. הא בורכא דסתם יין מבושל תכף לדריכתו מבשלין אותו ובשעת דריכה מכוונין עליו לבשלו והיכי פסק ותני יין מבושל שהיה תחלתו יין ביד עובד ע"ז אסור אדרבה רובו מותר וסתמו אא"כ נתכוין ליין ונמלך עליו. ומה שהקשה אי דבש דמתניתין דבש דבורים קאמר היכי אמרי בגמרא למאי ניחוש לה אי משום בשולי נכרי נאכל כמות שהוא חי הוא. בלא"ה היה מותר לפי שאין מתכוונין לבשלו אלא כוונתן להוציא השעוה לבד והו"ל כעובד ע"ז דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה. אינה קושיא דעובד ע"ז דחריך רישא אינו מתכוין לבשל כלל אבל זה לבשול מתכוין ואע"פ שאינו רוצה לאותו בשול אלא בשביל הוצאת השעוה מ"מ כונתו היא שיתבשל הדבש וכיון שכונתו לבשול אין הפרש בין שמכוין בו בשביל עצמו או בשביל דבר אחר. ועוד שאף לדבש עצמו מתכוונין לאותו בשול שע"י הבשול הוא מתלבן יותר. ועוד לטעמיה דהאי מתיר היכי לימא אי משום בשולי נכרי לאו לבשול קא מכוין אי אמר הכי הוה משמע הא אי בשולי נכרי לבשולי קא מכוין אסור והא ליתא דאפי' מכוין לבשולי