ר"ן יח

שהרי רבותינו ע"ה דנין ומדמין דבר לדבר כמו ששנינו בפ' כל הגט (לא) המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהם מעשר שני מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים ואם אבדו הרי זה חושש עליהן מעת לעת. ואמרינן בגמרא חלוקים עליו חבריו על רבי אליעזר דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות. הרי נתברר שדנים ומדמים מענין לענין. ומצינו דברים רבים הולכים אחר הכוונה והמחשבה בהרבה מקומות בתלמוד בפ"ק דסוכה (דף יט) מחצלת של קנים גדולה עשאה לשכיבה וכו', והרי אין בין זו לזו רק המחשבה, וכן טבעת אדם מקבלת טומאה וטבעת בהמה אינה מקבלת טומאה, ואין ביניהם הפרש רק המחשבה וכן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ורבים בענין טומאה כאלה המחשבה בהם עיקר. וכן מוכרי כסות מוכר כדרכן ובלבד שלא יתכוונו וכו'. וכן בהנאה הבאה לאדם ב"ד עשו עיקר היכא דקא מכוין, ונכרי שהדליק את האור באגם והאי נכרי דחריך רישא הכל הולך אחר הכוונה בכל עניינים אלו עיקר הנכרים שעושים הדב"ס מענבים אין כונתם ליין רק לדב"ס ומחשבתם מסלקת כל איסור ולעולם זה לא נקרא יין רק דב"ס שמו וקיימא לן כרבא דאמר בפ' השוכר (טו) בתר שמים אזלינן בפלוגתא דידיה עם אביי בחמרא חדתא וענבי וחלא דחמרא וחלא דשכרא וכו' כדאיתא התם. ועוד כי התלמוד לא הוצרך להתיר רק מה שיעלה על לב שיהיה בו איסור ודבש דבורים מה חשש איסור יש בו אבל בשביל שמבשלים אותו להוציא השעוה אין זה בישול כי הכוונה להוציא השעוה לבד והוי ליה כהאי נכרי דחריך רישא דשרי למיכל מריש אודניה, והמשנה לא דברה רק בזה הדבש שצריך בשול גדול והיינו דאמרינן בגמרא למאי ניחוש לה אי משום בשולי נכרים נאכל כמות שהוא חי הוא ובודאי לא אמר על דבש דבורים אלא על דבש ענבים וכחא דהיתרא עדיף ולא די לנו במה שאסרה תורה רק שנבוא להוסיף עליהן. אלו הן דברי הר' יעקב ז"ל. ועתה הוסיפו עליהן המתחכמים היום שמצאו סעד לדבריו שהרי בכל הקרבנות כתב הר"ם ז"ל שמחשבה פוסלת בהם ובחלה שהיא כמותה מחשבה מועלת שהרי עיסת הכלבים פטורה מן החלה ואפילו היא מסולת נקיה. ועוד בדבר חמור מזה מחשבת העכו"ם עיקר שהרי מחשבת אחשורוש שהיה מתכוין להנאתו באסתר ופטר אסתר מליהרג קודם שתשמע אליו ואע"ג דעניינא הוה בפרהסיא כדמפורש פרק בן סורר ומורה (דף עד), ע"כ דברי

המתירין

(א) וזה אשר כתבת לחלוק עליהן. דברי הגאון רבינו האי ז"ל אשר כתבו בשמו לא נמצאו בשום חבור שחבר הוא ולא בחבור זולתו מן הגאונים והמפרשים וע"כ אין לסמוך עליהן וכדאמרינן ביבמות אטו מר בריה דרבינא חתים עלייהו, ועוד כי הדברים מורים שאינם דברי גאון ולא דברי רב שהם תלו טעם ההיתר מפני סמיכות הדבש לדבדבניות ורצו לומר ששתיהן מענבים בשביל סמיכות. ואלה הדברים אין עיקר בהם שהרי המשנה ההיא הרבה ענינים שונין בה ולא ראי זה כראי זה והרי כבשין וטרית סמוכין לדבדבניות ולא מפני זה נאמר שהוא מענבים וחלב הסמוך לדבש על כרחן דבש וחלב שני ענינים נינהו. ותו דבדבש דייק עלה בגמרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי ואי משום בשולי נכרים ואם על הדבש הנעשה מענבים היכי חייש לאיערובי ולבשולי נכרים ולא חשש כלל לספק יין נסך והוה ליה למימר אי משום יין נסך הנעשה ביד עכו"ם אין מנסכין כיוצא בזה או אין תורת יין עליו דודאי אי איכא למיחש לאיסורא בכל הנעשה מגפן היין ביד עכו"ם הכא נמי איכא למיחש והיאך לא יזכיר חשש זה (ב) והלא להוליך ענבים לגת אסרו ומשום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב כדאיתא בפ' רבי ישמעאל (דף נט) ועוד לא מצינו בכל התלמוד זכר לדבש רק דבש דבורים או דבש תמרים ואיך יזכירנו בידיעה והדבש לא נדע מה הוא. ובכל הראיות שהאריך להביא בענין טומאה דמחשבה מועלת בה והוא הדין והוא הטעם בענין זה דנלך אחר מחשבת העובד ע"ז ואינה לעשות יין. תמהני בהם דהא קי"ל כרב דאמר פ' ר' ישמעאל (דף נז) (ג) תינוק בן יומו עושה יי"נ