ר"ן יז

חיישינן דלמא איכא גברא אחרינא דשמיה הכי. והא דאסקינן בפרק האשה שלום (דף קטו) דלא חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא התם משום דהוחזק חד יצחק ריש גלותא בקורטבא ואמרינן כאן נמצא וכאן היה. ואין לי להאריך שלא בזה נשאלתי

עוד שאלת שאעמידך על דעתי זיעה בחמי טבריא בשבת אם מותרת אם לאו, כי שם נסתפק בה משום דאתמר בגמרא וזיעה במקומה עומדת

(יא) תשובה דע שהרב אלפסי ז"ל כן הוא דעתו שהזיעה לחלוטין נאסרה ואפילו בחמי טבריא, וז"ש בפ' חבית גבי מתניתין דתנן הרוחץ במי מערה או במי טבריא ואמרינן בגמרא דהרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא וכתב הרב ז"ל ואי קשיא לך הא דגרסינן: בפ' שמונה שרצים ת"ר רוחצין במי גדר במי חמתן ובמי טבריא וגרס נמי בפ' כירה ראו שאין הדבר עומד והתירו להם חמי טבריא וזיעה במקומה עומדת דש"מ דמותר לרחוץ במי טבריא: לכתחלה והכא אמרינן דיעבד אין לכתחלה לא. לא קשיא דהכא דאמרינן דיעבד אין לכתחלה לא לאו אמי טבריא קאי אלא אמי מערה ולא תני מי טבריא אלא לגלויי מי מערה דמה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין ומי טבריא מותר לרחוץ בהן אפילו לכתחילה ומי מערה דיעבד אין לכתחלה לא ומי מערה מאי טעמא לא שרו לכתחלה משום דמערה מטללא כדאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה (דף ק מערה מרבע אחד ומטללא הילכך נפיש הבלא דידה ואתיא לידי זיעה ומשום הכי לא שרו לכתחלה. אלה דברי הרי"ף ז"ל, אלמא דסבירא ליה דמי מערה דמתניתין חמי טבריא אינון ואפילו הכי אסור לרחוץ בהן מפני שהמערה מזיעה דסבירא ליה ז"ל שהזיעה נאסרה אפילו בחמי טבריא וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכן כתב בפ' ד' מהלכות שבת ואסור לרחוץ במים חמים שבמערות מפני שמערה יש לה הבל ויבא לידי זיעה. וכבר חלקו על זה גדולי האחרונים ז"ל שכיון שהרחיצה בחמי טבריא מותרת אי איפשר שתהא הזיעה בה אסורה שהרי לא נאסרה זיעה אלא משום גזרה דרחיצה וכיון שהרחיצה מותרת בחמי טבריא כ"ש הזיעה, וזהו שאמר בפרק כירה (דף מ) ראו שאין הדבר עומד והתירו להן חמי טבריא ומשמע לגמרי התירו וכן דעת הרב רבי יונה והרמב"ן והרשב"א ז"ל. ואין ספק דסוגיא דפרק כירה הכי מוכחא וכיון שבשל סופרים: הוא וקליש איסוריה דגזירות טובא הוו וכדאיתא בפרק כירה בדברי האחרונים ראוי להקל ולהורות הלכה למעשה: צפת אשר בגליל העליון תבנה ותכונן בב"א

ה שאלת בארץ הזאת רגילין הישמעאלים לקחת הענבים ומשימים עליהם עפר לבן ידוע שעה אחת או יותר מעט קודם דריכתם כדי שיצול היין היוצא מהם מהרה ויעמוד במתיקותו ואחר כן דורכים אותם ומבשלין אותו היין בשול יפה עד שתעבה ונעשה כעין דבש וקוראים אותו דב"ס והוא כמו ארו"ב שעושים בארצנו רק שזה לבן וערב וישר ממנו כי העפר מיפה אותו הרבה, ונהגנו בו איסור מיום באנו לארץ על פי החכמים, שהיו הנה ז"ל ובימיהם היה בדמשק נכבד אחד ובעל הוראה בעינו והתיר בכח הראיות, שאכתוב בקוצר ונחלקו עליו החכמים הר' שלמה עמנואל והר' פרץ והר' שם טוב ז"ל, ובימיהם לא היה פוצה פה ומצפצף עליו היתר. ועתה בעונותינו אשר נתבקשו בישיבה של) מעלה קמו המתחכמים ורצו להתירו והם נעזרים בראיות החכם הנזכר והוסיפו הם מה, שאכתוב, ומאשר הדור פרוץ להקל ויסמכו על משענת קנה הרצוץ בכל דבר לקולא, בקשתי ב לדעת הסכמת הראוים לסמוך עליהם. זה תורף דבריך

וכתיבת לשון הר' יעקב מדמשק הוא זה. ומצאנו כתוב בשם רבינו האי גאון ז"ל שהדבש) השנוי במשנת אין מעמידין. ואלו מותרים באכילה חלב שחלבו נכרי וישראל) רואהו והדבש ודבדבניות שזה הדבש הוא הדב"ס שנעשה מיין מדשני להו בהדדי תרוייהו דבש ודבדבניות ומה דבדבניות מן היין אף הדבש דבש ענבים ע"כ. ואנו מצאנו ראיות, הרבה בתלמוד לדבריו ואין לתפוש עלינו על שאנו מביאים ראיה מטהרה על המאכלות