ר"ן קטו

חבורות ושייכא בכאן שודא וכמו שכתבתי. ומ"מ אם המנהג בעיר שהקהל משנים החבורות אם כולם אם מקצתם והם רגילין בזה חזר הדין למה ששנינו רשאין בני העיר וכו' ויהיה הדרך היותר טוב זה מוציא מכל ספק שקהל פירפינייא"ן יחלקו ההנחה בכל החבורות חלק כחלק:

יושבי על מדין השוכני באהלים נטע השם לתורה ולתעודה להורות את בני ישראל בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. ראשונה אני מתנצל לפני כבודכם כאשר השבתי על מה שנשאלתי מאת הנעלה מאישטרי משה מאיר כי לא ידעתי (יד) שאתם פסקתם הדין כאשר הודעתוני עתה שאילו ידעתי הייתי משיב אליו שכבר הורו זקנים מומחים ומובהקים והטוען אחר מעשה ב"ד שלהם לא אמר ולא כלום, אבל הנכבד הנזכר בא אלי בשמכם והגיד לי כי אתם רוצים לעמוד על דעתי בזה, ועל כן השבתי על (טו) ההנחה שנשאלתי בזה, והוא שהונח בשאלה שזה המצוה היה ממנוי הקברים ולפיכך דמיתיו לנודר לב"ה כמו שבא בתשובתי. ולחלוק ולומר דהתם שאני לפי שמצותיהם שוות אבל הכא יתרון מצוה טפי מרגילות וכמו שבא בכתבם אינו נראה כלל דמצות צדקה לא עדיפא ממצות קבורה (טז) אדרבה מצות קבורה עדיפא טפי מינה שהרי גדולה מצות גמילות חסדים מן הצדקה כמו שאמרו ז"ל שזה בגופו וזה בממונו וקבורה שהיא מכלל גמילות חסדים יש לה יתרון על גמילות חסדים הכולל דהא אמרינן בפרק ואלו מציאות (דף ל:) בה זו קבורה ופרכינן היינו גמילות חסדים ומפרקינן לא נצרכה אלא לזקן ואינה לפי כבודו הרי שנתנו יתרון לקבורה על שאר גמילות חסדים אע"פ שהוא גדול מצדקה דזקן ואינה לפי כבודו אע"פ שאינו חייב בגמילות חסדים חייב בקבורה. ועוד דסתמא שנו בתוספתא ינתן לאותה בית הכנסת שהוא רגיל בה דכיון דפסקו הדין כך בסתם משמע שאין לנו לעיין אם מצוה אחת מבתי, כנסת גדולה מחברתה אם בענין זרוז התפלה או שהיתה צריכה ממון יותר שלעולם דעתו של אדם קרובה אצל כנסת שרגיל בה וכן לכל מה שרגיל בו. ועוד שאע"פ שחבורת הצדקה צריכה ממון יותר כמו כן נודריה מרובין וחבורת הקברים נודריה מועטים ולפיכך אם המצוה היה קבר איני רואה שאוכל להוציא חבורת הקברים מכלל החבורות:

ומה שבא בכתבכם דודאי המצוה היה יודע מנהג פירפינייא"ן דהא חזינן גבי מחאה דאמרינן חברך חברא אית ליה, חוץ מכבודכם איני רואה לו ענין כלל דמחאה דמהניא אינו מטעם שנדון ונאמר בודאי שמע המחזיק והוה ליה לאזדהורי בשטריה שאפילו העידו בפנינו עדי המחאה שהם לא הגידו לשום אדם מחאתו ואין חזקתו של מחזיק כלום והיינו טעמא משום דטעמא של חזקה הוא שכל שלא מיחה בעל הקרקע הדבר מוכיח שמכרו או נתנו וכיון שאין ריעות בטענת המחזיק משום דטפי לא מזדהר בשטריה אנו מעמידין הקרקע בחזקתו ולפיכך כל שמיחה בעל הקרקע אע"פ שאנו יודעין ושלא בא (יז) באזני המחזיק מחאתו מחאה ואין זה ענין לנדון שלנו כלל. וכן מה שאמרתם שאין לסמוך על עדות הנעלה גיסו מאישטרי משה מפני מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק זה בורר דמי שצוה בעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו עדותו פסולה איני רואה זה חוץ מכבודכם לפי שאפילו לדעת הרב ז"ל עדות זה אינו נוגע לקרובו שהרי כבר נתברר על פי עדים אחרים שהוא חייב לתת סך ממון ידוע לד' חבורות ואם ינתן לחבורה אחת או לאחרת אין כאן נגיעת עדות כלל והוה ליה כההיא דפרק חזקת הבתים מי לא עסקינן דנקיטי אגר ביתא וקיימי ואמרינן למאן ניתביה וזה נראה ברור מלבד א מה שיש לדון על דברי הרב ז"ל

ומ"מ כבר כתבתי שאין זה מכריע לענין הדין הגמור לפי שאין עד אחד קם לממון אלא שהוא מראה פנים שהאמת הוא כך שדעתו היה לחבורת הקברים (יח) וזה עוזר לענין השודא כאילו היתה חבורת הקברים נופלת בשודא ולפיכך דעתי על הצד