ר"ן קיב

שייך למימר הכי אלא היכא שאינו יודע בשעת הנדר שאביו ביניהם שהוא ההיתר וכו' יפה אמרת ואני מוסיף על דבריך דלא אמרינן אלא במשנה דבריו הראשונים אבל במעמיד לא, וכבר כתבתי בפרישתי לנדרים שם בפ' ארבעה נדרים ולא אאריך עמך בזה יען הגדת לי זה ימים כי אתך היא

כתבתי אליך כל מה שכתבתי כמניח שיש כאן רבית מדרבנן אבל אני מסופק בזה ממה שבא הלשון בשאלה סתם. שכך היתה השאלה ראובן הלוה לשמעון ולצלעתו על פי שטר הודאה עד סך מאה וחמש פרחים להשביחם ולהלוותם על משכונות כסף וזהב ולא פירשת אם הנפקד משתכר למחצה לשליש ולרביע או אינו משתכר בהם כלל. ואם משתכר בהם הנפקד הדבר ברור שהוא רבית דרבנן. ועל זה כתבתי כל מה שכתבתי כמניח שיהיה כן. (יב) אבל אם כל הריוח לבעל הפקדון אע"פ שכל אחריות הקרן על הנפקד הורו חכמים שהוא מותר דכה"ג לא מיקריא הלואה אלא שליחותיה קעביד דכיון שכל ההנאה על המפקיד לא דמיא להלואה כלל אלא הוי כשלוחו וכשומר (יג) דתנן בזה מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר וכשואל כלומר לקבל עליו כל אחריות הקרן ולהתחייב באונסים וכיון דמשום האי טעמא אתו עלה נראה (יד) שאפילו פורע המפקיד לנפקד שכר טרחו ועמלו כיון שאינו משתכר בגוף הפקדון שרי דאין כאן הלואה כלל אלא הרי הוא כשומר שכר שמתנה להיות כשואל. ואף על פי שהרשב"א ז"ל החמיר בזה וכתב דמתניתין דקתני אין מקבלים צאן ברזל נראה דאסור דודאי ההיא מתניתין בכה"ג דשקול מינה מחצה נפקד לנפשיה מרישא שמעת מינה דקתני אין שמין עגלין וסייחין למחצה והשתא למחצית הפסד אסר למאן דמקבל עלויה כל ההפסד מיבעיא אלא הא אשמעינן דאע"ג דלא שקיל מיניה בהדיה אסור. ע"כ דבריו (טו) ולא ישרו בעיניהם מפני שאמרו היכן מצינו הלואה דלית בה הנאה כלל דלוה וכל הנאה דמלוה ובעל הממון הא ודאי לאו הלואה היא אלא דמתניתין משום סיפא איצטריך לאשמועינן אבל מקבלים צאן ברזל מנכרי ודברי חכמי לוניל מחוורין וקרוב אני לעשות מעשה כדבריהם כיון שאין זה אלא רבית דרבנן. וכ"ש שנראה שהרשב"א ז"ל חזר בו שהרי כתב בפירושיו אין מקבלים וכו' כגון שמקבל מאה צאן במאה סלע והפירות למחצה אפילו יתן לו שכרו ועמלו ומזונו אסור מפני שנתחייב בכל הדמים שנתן וכשנוטל בעל הבהמות ריוח מהן נראה כרבית ואין זה דומה לשומות עגלין וסייחין שאמרו כי שם שניהם קבלו על עצמן אחריות הקרן ואין שם איסור אלא בעמלו ומזונו וזו ואין צריך לומר זו קתני. נראה מדבריו דמתני' מיירי בשהמקבל קבלה שיטול ממנה מחצית הריוח ואז נאסר אחריותו מפני שבעל הבהמה הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד שזה נעשה לוה עליה מפני שנהנה מן המחצה ולפיכך אסור אבל אם כל הריוח לבעליה זה מותר

עוד כתבת שנשאלת אם מותר לגבותו באיזה ב"ד שירצה ראובן וכתבת שנראה לך שהוא מותר, דליכא הכא משום מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל משום דמי יאמר דהאי עיקר ודמיא ליה לההיא (טז) דאמרינן בפרק המגרש בגיטין (דף פד) לא תיכול ולא תתגרש אינן עוברין על דברי תורה כלל. אבל כאן אם לא יפרע חובו והמפקיד מביאו בערכאות שלהם נמצא עובר על לפניהם ולא לפני כותים ובודאי שלמה שנראה מפשט הסוגיא שבסוף המגרש בגיטין (דף פח) יראה כדבריך (יז) שאם קבלו עליהן בעלי הדין לדון לפני כותים שרי שהרי השוו לפני ההדיוטות אלפני כותים ולכאורה נראה דכי היכי דהתם בשקבלו עליהן שרי בערכאות שלהם נמי נימא הכי דליהוי כנאמן עלי אבא, אבל אין הדבר כן מפני מה שמוזכר במדרשות ובלשון הזה כתב הרשב"ם ז"ל בפירוש התורה בספר ואלה המשפטים ואע"פ שהזכירו חכמים: שתי הכתות האלה כאחת יש הפרש ביניהם שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא ובדקבלו עלוייהו דינו דין אבל לפני הכותים אסורים וליכא ענין