ר"ן קי

הרבים מלעבור להדיא אינה צריכה תקון כלל דהא קי"ל כרב חנין דאמר דמבוי שנפרץ מצדו בעשר. כל שיש לפרצה גדודי דהיינו כעין שפה שמעכבת את הרבים מלעבור ואם אין שם גדודי כלל הרי נעשית פרצה זו כמבוי עקום ולפיכך צריכה פרצה זו צורת פתח בראשה האחד שאינו פתוח למבוי אם רצונכם לתקן גם מקום הבתים שנפלו או בראשה הסמוך למבוי הגדול אם אינכם רוצים לתקן מקום הבתים. (ה) וצורת פתח שאמרתי הוא שתעשו כעין שני לחיים אחד מכאן ואחד ומכאן גובה כל אחד עשרה טפחים או יותר ועל גביהם תשימו קנה ואפילו הקנה גבוה מהם הרבה כיון שגובה הלחיים עשרה: הרי זו צורת פתח דהא קי"ל דצורת פתח אפילו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ואין צריכים לנגוע ע"כ דבריך. וזהו דעתי שכל מה שפסקת בזה יפה דנת ויפה פסקת אבל מתוך שעריבין עלי דבריך וכי אשא ואתן עמך בהלכה אזכרה ימים מקדם בהיותנו יחד בבית המדרש אאריך לישא וליתן עמך על כל דבר ודבר

עג ואגידך (א) ראשונה שמה שכתבו בתוספות בשם ר"י ז"ל שאם אדם נותן מעות לחבירו למחצית שכר ואמר לו על מנת שלא תלוה אלא על משכונות כסף וזהב ותשמרם בקרקע ואם תשנה יהיו ברשותך להתחייב עליהם בכל דבר אם פחתו פחתו לך, שאין זה רבית דכיון דאם לא שנה לא יהיו כלם ברשותו להתחייב עליהם אין כאן רבית דהא הכא אם שינה מדעתו אמרינן אם פחתו פחתו לו ואפילו הכי אם הותירו הותירו לאמצע וליכא רבית כיון דאם לא היה משנה מדעתו לא היה כל הפחת ברשותו אלא השכר וההפסד לאמצע כדין עסקא דהוה פלגא מלוה ופלגא פקדון. אלו דבריו ז"ל

(ב) וזו הראיה איני רואה אותה מכרעת לפי פירוש המפרשים ז"ל דפחתו דקתני בברייתא בתרייתא אינו כפחתו דברייתא קמייתא דפחתו דברייתא קמייתא כיון דלאוקמתא דר' יוחנן מתוקמא כר' מאיר וקני להו בשנוי א"כ אפילו פחתו באונס פחתו לו דברשותיה אתניסו ופחתו דברייתא בתרייתא דאוקימנא כר' יהודה דלא קני להו בהאי שנוי הוי ליה האי שנוי כשנוי דצבע דאם פחתו באונס לא פחתו לו ואין מטילין עליו אלא דידו על התחתונה וכן הדין לאוקימתא דר' אלעזר דמוקי להו תרווייהו כר' מאיר' דאילו לאכילה הוי שנוי גמור וקני להו אבל לסחורה לא הוי שנוי' גמור ולא מפסיד אלא שידו על התחתונה ומעתה לפי זה אין כאן ראיה למי שמקבל עליו אחריות כל הקרן שיהא מותר לתת מן הריוח למפקיד כלום אלא שהוא ז"ל נקט ברייתא כפשטא דאם פחתו פחתו לו לגמרי דמשום טעמא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי חייב לגמרי באחריות הקרן ולפי זה יפה דן

(ג) ועם כל זה מה שאמרת יש לנו לומר דמסתמא שינה דכיון דהאי יזיף ברבית וקבל עליו ה האחריות יש לנו לומר שדעתו לשנות מתנאי ההלואה ולא שביק היתרא ואכל איסורא כדאמרינן בחולין (דף ד) גבי ישראל מומר וכו'. בזה אני משיב לך (ד) דאדרבה, אילו היה דעתו לשנות או ששינה עביד איסורא דמדאורייתא אסור לו לשנות ולעבור מדעת הבעל הבית ומפקיד כבר התנה עם הנפקד דאין לשנות ור"י ז"ל לא אמר שיהא רשאי לשטת שלא מדעת בעל הבית שהרי הדין שלו ז"ל אפילו באומר מפקיד לנפקד דאם תשנה יהו ברשותך להתחייב עליהם בכל דבר הוא שאין בו משום רבית אף על פי שהשנוי ההוא נעשה מדעתו של בעל הבית כיון דאם לא היה משנה מדעתו לא היה הפחת ברשותו ומעתה אין לך לומר וללמוד מדבריו שיהא רשאי לשנות ולפיכך אין לנו לומר ששינה כדי שיהא הרבית מותר אדרבה השנוי הוא אסור מדאורייתא ורבית כזה