ר"ן קב

דאורייתא ומה שכתב דמאי דמהני בתרומה דוקא בתרומה דרבנן ליתא

ומה שכתב עוד מדאמרינן התם אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה תניא נמי הכי האיש נראה כעודר וכו' לאפוקי שלא תהא כבושה בקרקע ע"כ והאי ליתא כלל דלא איתמר הכי אלא לאפוקי (ח) שלא תקפל עצמה קצתה על קצתה דומיא דאתמר עלה דההיא פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אבל אם היא מתפשטת לגמרי אין לחוש כלל

ומה שכתב עוד וגם שיערו חכמים אמה על אמה ברום שלש אמות משום דעוביו דסתם אדם בינוני הרי הוא כמו אמה ובפחות מששה טפחים רום אינה יכולה לטבול כראוי. והא ליתא שהרי כשהיא משכבת עצמה ומתפשטת המים עולין עליה. כללו של דבר שאינה צריכה לחזור ולטבול אלא א"כ הוחזק אותו מקוה שיהו מימיו מתמעטין ולעמוד על פחות ממ' סאה שבכיוצא בזה אני אומר שצריכה לחזור ולטבול

סז גביר נעלה נכבד וחכם י"א כתב שאלותיך הגיעוני על יד יהודי אחד מעירנו ולא הודיעני שהיה בכאן איש מצפה תשובתי ולכן נתעצלתי מהשיב עד אמצא איש עתי יוליך תשובתי ואחרי ימים בא לפני נכרי אחד והודיעני כי הוא הביא הכתב וכי הוא נחפז ללכת. ולזה אני משיב על השאלות בקצרה. ראשונה אמרת כך היה מעשה שנשחטה נכרי אחד והוא נכנס מחמת שטותו בכל בית ובית שהוא מוצא פתוח ומחפש בבתים ונכנס בחצר אחת של יהודי והיה, בחצר בית קטן פתוח לחצר ובתים אחרים ובבית הקטן היתה חבית קטנה מלאה יין וראתה אשה אחת הנכרי בחצר ומיד שיצא הנכרי אמרה האשה היהודית שמא נכנס ונגע זה השוטה ביין ונכנסה למקום שהיתה חבית היין ומצאה שהיין היה יוצא דרך נקב החבית שהקנה והברזא תחובין שם שהים יוצא דרך קנה ונקב החבית ויצא שליש היין ויותר ועכשיו יש מחלוקות על זה היין בין ראובן ושמעון אם הוא מותר בשתייה. והמתיר בשתייה הביא ראיה מההיא דגרסינן במס' ע"ז בפרק השוכר את הפועל (דף עא) ההוא ישראל ונכרי דהוו יתבי וקא שתו חמרא שמע ישראל קל צלויי בבי כנישתא קא נפיק אמר רב חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי

ועוד מההיא רביתא דאשתכח ביני דני דהוה נקיטא אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימר מגבה דחביתא שקלתה ואע"ג דליכא השתא אופיא על גבה אימא אתרמויי אתרמי לה ואומר כי מכל זה יש ראיה הואיל ולא ראו השוטה בבית שהיה בו היין אלא בחצר כי היין מותר. ועוד אומר כי אפילו ראוהו שזה השוטה נגע ביין שהיין מותר בשתייה מאחר שאינו בן דעת. ושמעון דוחה כל זה ואומר שהיין אסור בשתייה ואין ראיה מההוא דישראל ונכרי כי לשם הוא הטעם כמו שאמרו בגמרא שמתיירא הנכרי שמא יזכור ישראל מיינו ויראהו נוגע ביין אבל הכא אינו מתיירא משום אדם ומההיא דרביתא דאשתכח וכו' אין ראיה כי התם אין שור שחוט לפניך אבל הכא שור שחוט לפניך ואנו רואים היין שיצא ועוד שזה השוטה אינו מתיירא משום אדם ואין אומרים על זה נתפס כגנב שאפילו בפני הבעלים היה עושה. אבל יש ראיה לאסור מההיא דאמרינן במסכת ע"ז (דף ע) בולשת שנכנסה לעיר וכו' לפיכך אסור בשתייה דלא גרע מקטן בן יומו שהוא אוסר היין בשתייה לדברי מי שפוסק כרב דאמר תינוק בן עושה יין נסך וכו' כמו שבא בכתבך

תשובה (א) חמרא שרי. וראיה ברורה לדבר עובדא דההיא רביתא אבל לא מטעמו של מתיר לפי שנראה שהוא בא לדמות דכי היכי דהתם תלינן: דאימא מגבה דחביתא שקלתה הכא נמי תלינן אימר לא נכנס ולדבריו יפה אומר החולק דאדרבה דמי לבולשת דכי היכי דהתם מחמרינן וחיישינן שמא נכנסו מפני שדרכן. בכך אף כאן היה ראוי לחוש כיון שזה דרכו מחמת שטותו שנכנס בכל בית ובית שהוא