רדב"ז ט

בה' אבל בעין דהחזיקה במלחמה השמיטה וכתבה למתני' כצורתה שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם אינה נאמנת משמע בכל גוונא אינה נאמנת. שוב ראיתי שכתב הרא"ש בתשובה דהאי בעיא לא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא וכן פסק הריא"ף ז"ל. ואם תאמר הא אמרינן גבי כנסה בגט אליבא דרבנן דקי"ל כוותיה תצא והולד כשר י"ל דגט קרח הוי פסולה דרבנן אבל הכא כיון דאמרה בדדמי ולא דיקא ומנסבה רויא בחזקת אשת איש והולד ספק ממזר. ותו דאפי' לדעת הרמב"ם אשה זו בחזקת עגונה היתה כמה שנים וקמו רבנן עלה דמילתא הילכך מוקמינן לה אחזקה וגדולה מזו אני אומר דאפילו לפי דבריה הרי היא בחזקת אשת איש שהרי הדבר מפורסם דלעולם יש מלחמה בין מלכי כוש שיש להם שלשה מלכיות קצתו של ישמעאלים וקצתו נוצרים וקצתם ישראלים משבט דן וכפי הנראה הם מכת צדוק וביתוס הנקראים קראים שהרי אינם יודעים אלא קצת מצות ואינם יודעים תורה שבע"פ ואינם מדליקין נרות בשבת ולא תשבות המלחמה ביניהם ובכל יום שבים אלו מאלו הילכך אין כאן מיגו טוב שיכולה לומר שלום בעולם שהרי דבר ידוע אצלינו שיש מלחמה ואין שלום ועוד דאפילו שאין ידוע ודאי אצלינו שום מלחמה מ"מ כיון שאין ידוע אצנינו שיש שלום ליכא מיגו טוב דהא דלא אמרה הכי שהיא מתפחדת שמא יכחישוה. ודקדקתי מלשון רש"י ז"ל שכתב וכי קא מבעיא ליה לרבא כגון דיש שלום בעולם הא אמרה היא מת במלחמה עכ"ל ומדלא קאמר וקא מבעיא ליה לרבא כגון דלא ידעינן שיש מלחמה בעולם דהוי רבותא טפי משמע דדוקא קאמר דיש שלום בעולם דהשתא איכא מיגו טוב וכדכתיבנא. ועוד דלא אמרינן הכי אלא באשה בעלמא שבאה ואמרה מת בעלי במלחמה אבל זו שאמרה כל האנשים מתו ודאי אמרה בדדמי כיון שנהרגו כולם גם בעלה נהרג וכיון דלא אמרה בהדיא שנהרג בעלה אינה נאמנת. עוד איכא טעמא רבא שהרי כיון שהיא שבויה לפנינו אין לך חזקת מלחמה גדולה מזו שהרי לא שבו אותה אלא מתוך מלחמה וא"כ לא החזיקה היא המלחמה אלא אנחנו ידענו אותה במה שראינו אותה ביד השבאי וליכא מיגו כלל דאנן לא קא מבעיא לן החזיקה היא במלחמה מהו אלא באשה דעלמא דומיא דמתני' דקאי עלה האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה אבל לא איירי במי שהביא א תה השבאי וזה טעם נכון למשכילים: עוד יש טעם כללי לכלל הקראים שהרי ישראל הם וקידושיהם קדושין ואין גיטן כתקנת רבותינו ז"ל וכולם פסולי עדות הם מדאורייתא ומפני שיש בחקירה זו סכנה גדולה שהרי כמה משפחות מהם באו לכלל הקהל לא ראיתי נהאניך בזה ומוטב שיהיו שוגגין ומ"מ מודה אני שאם היו מסכימין כלם לבא לדת חברות ולקבל עליהם קבלת רבותינו ז"ל להיות כמונו הייתי מתירם לבא בקהל עם הסכמת החכמים נר"ו. והטעם כי כל קידושיהם בעדים מהם שהם פסולי עדות וכמו שכונסה כך פוטרה ואין לחוש לדור הראשון שהיו קידושיהם בעדים כשרים ושמא נתגרשה אחת מאותו דור אחר שפקרו בעדים פסולין והלכה ונשאת באותו גט שנמצאו הבנים ממזרים ולא הייתי חושש לחששא זו כדי להסיר שם האומה הזאת מפני שהיא חששא רחוקה כי שמא אותם שנמשכו אחר צדוק וביתוס לא היו נושאים נשים. ואת"ל שהיו נושאים שמא לא גירש אחד מהם את אשתו. ואת"ל גירש שמא בעדים כשרים גירש וכתיקון רבותינו ז"ל שעדיין באותו דור לא פקרו לגמרי כאשר הוא בזמן אחר שהיו להם מפרשים כענן וחבריו שהטעו אותם. ואת"ל בפסולי עדות גירש שמא אותה המגורשת לא נישאת. ואת"ל נישאת לאחר שמא לא ילדה ממנו. ואת"ל ידה שמא סריס או אילונית ילדה. ואת"ל ראוי להוליד ילדה שמא מתו בעודם קטנים ולא הגיעו לכלל בנים. ואת"ל הגיעו לכלל בנים כל אחד מהנמצאים עתה יכול לומר איני מהם וכל אחד מהם מותר לבא בקהל לבדו. כללא דמילתא דכיון דאין האיסור מבורר אם היו מסכימים כלם לשוב אלינו ולקבל דברי חברות הוה ממטינא שיבא מכישורא בכלל חברי להתירם לבא בקהל. וז"ל כפתור ופרח ומסתברא שיש לחוש אם אחד מהם קדש בת ישראל וכדאמרינן בכותי שקדש הוה עובדא ואצרכוה גיטא וכן כל כיוצא בזה א"כ נמצא קולו חומרא והצדוקים אינם נמצאים היום בזמנינו מוסיפין אלא אדרבה מתיהדים רבים מהם תמיד וכמעשה שהיה סוף מחזור רס"ז מקהל גדול מהם שנתגיירו ביום אחד במצרים ע"י הנגיד רבינו אברהם נר"ו והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל וזה הנגיד רבינו אברהם ז"ל נראה ני שהוא בנו של הרמב"ם ז"ל ולא חשש וקבלם. הנלע"ד דוד ן' זמרא: שאלת ממני אודיעך דעתי במי שהוציא את אשתו משום דבר מכוער או מפני שאמר לו עד אחד שזנתה וסמך עליו והוציאה לפי שלבו היה מאמין בדבר ועתה רוצה להחזירה אם מניחים אותו להחזירה או לא: תשובה לכאורה היה נ"ל דאסור ואם עבר ונשאה מוציאין אותה ממנו דכיון דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא שגירשה משום זנות וזונה תו לא שריא ליה אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאע"ג דהוי ככלב שב על קיאו ואסור להחזירה מ"מ אם חזר ונשאה אין מוציאין מידו וטעמא דמילתא דאדרבה חקר ודרש על הענין וראה שאין בו ממש ולפיכך מחזירה והפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי אין ב"ד כופין להוציא אלא ע"י עדות שראו כדרך המנאפים אע"פ שלא ראו כמכחול בשפופרת והכי אמרינן בכמה דוכתי בפ' כיצד אמרינן וכי דינא בעדים הוא דמפקי כ ומר בעדי טומאה ובפ' בתרא דגיטין אמרינן אכלה בשוק וכו' אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר ויליף דבר דבר מממון. כללא דמילתא אין דבר שבערוה פחות משנים וההיא דעוברת על דת או עדי דבר מכוער לאו דכייפינן ליה להוציא אלא שאם בא לצאת ידי שמים צריך להוציא וז"ל הריטב"א בשם רבותיו ז"ל לעולם אין ב"ד מוציאין אשה מתחת בעלה עד דמודה הבעל דאסירה והודאתו עדיפא מעדים אי נמי דאיכא טומאה ממש או שראו כדרך המנאפים או כמכחול בשפופרת אבל לא משום יחוד גרידא ולא משום קלא דלא פסיק ודבר מכוער בעדים ואפי' אין לה בנים עכ"ל. הילכך בנ"ד כיון שהבעל לא הודה שהיא אסורה אלא שגירשה מפני דבר מכוער או שסמך על דברי העד לא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם אמר אני ראיתיה שזנתה שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומפקא מיניה ואם הוציאה מדעתו ולא אמר בהדיא שזנתה ובא להמלך אומרים לי אסור להחזירה אבל אם כנסה אין מוציאין אותה ממנו מה שא"כ בנטען שאם כנסה נטען מוציאין אותה ממנו דכל שהוציאה הבעל אפי' מעצמו באופן שאסירה לנטען אם כנס הנטען מוציאין ממנו משום דלגבי נטען הוי קלא דקמי נשואין. וז"ל הריטב"א ז"ל בשלהי קדושין מיהו כל היכא דאיכא עידי דבר מכוער ורצה הבעל והוציאה וכנסה נטען מוציאין אותה ב"ד ממנו בעל כרחו דכל שהוציא הבעל מדינא אפילו מעצמו בענין שאסורה לנטען אם כנסה מוציאין אותה מידו ובהא חמור נטען טפי מבעל שאין מוציאין ממנו בע"כ וטעמא דמילתא משום דדבר מכוער הוי כקלא דלא פסיק דאיתחזיק וב"ד דקי"ל בשלהי גיטין דאי הוי קלא דמקמי נשואין חיישינן לה ואי הוי קלא דלבתר נשואין לא חיישינן לה הילכך גבי בעל הו"ל קלא דלבתר נישואין ולגבי נטען הו"ל קלא דמקמי נישואין ומש"ה מפקינן לה דאלומי אלמוה לקלא אבל בעל שגירש אע"פ שאסור להחזיר כיון דמשום נטען גירשה אם החזיר אין מוציאין ממנו דקים ליה בקלא וליתיה וכן קבלתי שיטה זו מפי הרב נר"ו וכן דעת גדולי רבותי ז"ל. והנה אמת והנה נכון עכ"ל והרי זה הכל בבירור