רדב"ז ח

ח תשובה לדעת הגאונים ולדעת הרא"ש ז"ל הוא דא"צ גט שחרור דאומדן דעתא דאי לאו דשחררה לא היה נישאה או משיאה לאחרים הילכך בנו של מסעוד בנו הוא לכל דבר לפי שיטה ז' אבל הרמ"ה ז"ל חולק והרמב"ם ז"ל ג"כ והנה ריהטא פשטא דסוגיא דתלמודא דנהי דאומדנא מפקע ממילא אבל איסורא דאית בה לא מפקע אלא בגט שחרור והיינו דאמרינן סתמא וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור משמע שהגט כדי להתירו בבת ישראל כשאר גט שחרור דעלמא דאילו לדעת הרא"ש ז"ל צריך לומר שהגט הוא כדי שלא יאמר לו עבדי אתה הילכך אית לן למפסק כהרמב"ם ז"ל דאתריה דמר הוא. ומ"מ לענין יבום נראה לי דמותר ממה נפשך אם ישראל הוא שפיר מיבם אשת אחיו ואם גר הוא אשה בעלמא הוא נושא שאינה אשת אחיו. כללא דמילתא הנולד משפחתו שנשאה או שהשיאה לאחר בנו הוא לכל דבר לדעת הרא"ש ולדעת הרמ"ה ז"ל ולדעת הרמב"ם ז"ל אינו בנו לשום דבר אלא שאינו עבדו ולא יכול למוכרו דממונא דאית ליה עליה פקע וכדכתיבנא. ולענין אם קדש את שפחתו אליבא דכ"ע אין קדושין תופסין בה דע"כ לא אמרינן אלא במי שבא על שפחתו משום דחזקה אין אדם עושה בעילתו בע"ז אבל לענין קדושין ליכא איסורא כלל ואינו חושש הילכך לא תפסי בה קידושין לכ"ע דליכא אומדנא. ומ"מ נראה לי דיצאת לחרות דלא גרע מעבד שהניח לו רבו תפילה או שקרא בתורה וכופין את רבה וכותב לה גט שחרור ויקדשנה קדושין אחרים אם רוצה לישאנה או להשיאה לאחר. הנלע"ד דוד ן' זמרא: ח שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שנשבה כשהוא בן שש או בן שבע והלכי עמו בשביה מבני עירו ומבני משפחתו והמיר דתו אבל מ"מ היו אומרים קרוביו או בני עירו אתה בן יעקב המכונה כך וראובן זה נתגדל בשמדותו עד שהיה גדול וזקן ארוך בן שלשים וחמש שנים או יותר ונתן אל לבו לבקש את האל ואת תורתו ואת אביו ובני משפחתו ושמע שאביו היה פה מצרים ובא אליו ואמר לו יעקב אביו אין אתה בני ואיני מכירך ונתן אביו טענות ואמתלאות שאין זה בנו ואמרת לראובן הנז' יש לך עדים שאתה בנו של זה אמר יש לי וכל בני עירי יודעים דבר זה וכל החברים והיושבים תמהו לדבריך ואמרו ומה יועילו העדים והרי האב נאמן לומר אין זה בני וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' נחלות אבל נאמן הוא על מי שהוא בנו לומר אינו בני ולא יירשנו ויראה לי שאפי' היו לבן בנים אעפ"י שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו עכ"ל. הא למדת דלענין יחוס נאמן לומר אין זה בני והרי הוא ממזר אם אין לו בנים ואם יש לו בנים אינו נאמן וטעמא דמילתא דלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא לגבי דבן דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ולא לגבי בן בנו וכיון שכן אינו בדין שיהא הוא ממזר ובניו כשרים אבל לענין ירושה נאמן אפי' יש לבן בנים ובנ"ד שאין לבן בנים לא יהא אלא שגדל עמו בחזקת שהוא בנו ואומר אביו שאינו בנו נאמן בין לענין יחוס בין לענין ירושה ע"כ תוקף השגתם עליך. אמרת להם אם יעקב זה טוען הוא בתחילה אותו הבן שהלך בשביה שאתם מחזיקים בו שהיה בני לא היה בני ודאי נאמן הוא עליו כדבריכם וכדכתב הרמב"ם ז"ל והכי אמרינן בפ' יש נוחלין לדעת ר' יהודה וקי"ל כותיה אבל טענת יעקב הכא היא אמת הוא שהיה לי בן כשר וגבור והלך בשביה אבל אין אתה אותו הבן אלא אחר אתה לפיכך אם יש עדים שזה בנו של יעקב שהלך בשביה אינו נאמן להכחיש את העדים והרי הוא כשר ובנו של יעקב לכל דבר ואפי' שיחזור ויטעון אותו הבן שהלך בשביה שהייתם מחזיקים אותו שהוא בני לא היה אינו נאמן דהא מעיקרא לא אתי עלה מהאי טעמא וכיון שטען שוב אינו חוזר וטוען דאיכא למימר למדוהו לשקר וזה ברור וכן הודו החברים. לכוף אייתי סהדי שנשבה זה ראובן עמהם מטראבלוס והלכו בשביה לפאלירמו והיו יודעים שזה בנו של יעקב וגדל שם עד שהיה בן י"ב או י"ג שנה והניחוהו בלא חתימת זקן ועתה יש לו זקן ארוך אמרת להם אתם יודעים שאותו ראובן שהנחתם בפאלירמו שהוא זה מקצתם אמרו לא נוכל להעיד בזה ומקצתם אמרו נכיר שהוא זה בטביעות עין ובטביעות עינא דקלא אמרת ודאי זה עדות דהא כמה דברים סמכינן אטביעות עינא ואפילו אטביעות עינא דקלא באחודוי סמכינן דאל"כ סומא איך מותר באשתו ואנן איך אנו מותרים בנשותינו בלילה אם לא בטביעות עינא דקלא וא"ת והכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו ואמרינן עלה בגמרא מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן הא לא קשיא דטעמא הוא דיהבינן אמאי לא הכירוהו אבל לא למימרא שלא יהא אפשר להכירו אם יצא בלא חתימת זקן ומעשים בכל יום שאדם מכיר את חבירו ואת קרובו שפירש ממנו בלא חתימת זקן וכ"ש כשאומרים זה פלוני דמדכר טפי וכיון שכן ראובן זה כשר ומחזיקינן ליה בבנו של יעקב לכל דבר. עוד שאלו החברים הגע עצמך שלא היה עדים האם יאסר ראובן בקרובות יעקב ואם מת ראובן בלא בנים האם תהיה אשתו זקוקה לבני יעקב כיון שהוא אינו מכיר שזה יעקב אביו אלא עפ"י אחרים שהרי קטן היה או דילמא שויתיה אנפשיה חתיכה דאיסורא: תשובה לנ"ד לא נפקא מינה מידי דכיון דאיכא סהדי שנשבה זה בנו של יעקב והלך לפאלירמו אלא שאין מכירין אם זה הוא הרי הוא מכיר בעצמו ואומר אני הוא שהייתי שבוי בפאלירמו ושם אמרו לי שאני בנו של יעקב ופשיטא שהוא אסור בקרובות יעקב ואשתו זקוקה לבני יעקב שהרי אמר יש לי אחים בודאי אבל איכא למבעי במי שבא ואמרו לו שאתה אבי ואין עדים לפנינו מאי וי"ל דאי קים ליה דקושטא קאמרי ליה דלא משקרי ודאי אסור בקרובותיו של יעקב ואי לא קים ליה בגויהו מותר בקרובותיו והני מילי שאותם שאמרו לו כן הם פסולי עדות או עד אחד פסול אבל אם היו שני עדים כשרים ודאי אית ליה למיחש ואסור בקרובותיו אע"פ שלא באו עדים לפנינו. הנלע"ד דוד ן' זמרא: ט שאלת מעשה היה באשה כושית מארץ כוש הנקרא אל חבאש שנשבית ושני בניה עמה וקנה אותה ראובן ושאלנו את פיה מה טיבה ואמרו שהיתה נשואה ואלו בניה מבעלה הנקרא שמו פ' ובני זה שמו פ' ובאו עליהם אויבים ושללום והרג את כל האנשים שהיו בבית ואת הנשים ואת הטף שבו ויבוזו ונתברר שהם מזרע ישראל ושבט דן אשר שוכנים בהרי כוש ומאותו זמן עד עתה היו מחזיקין אותה בחזקת עגונה ובתוך זמן בא עליה ראובן אדונה והוליד ממנה בן וגדל והרי הוא רוצה לקחת אשה מקהל ישראל ולבא בהם. יורנו מורינו אם הוא ראוי לבא בקהל ומה תקנתו: תשובה תנן פרק האשה שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם ואמרה מת בעלי נאמנת וכתב הרמב"ם ז"ל אפי' אמרה קברתיו וטעמא דמילתא משום דאמרה בדדמי ואיבעיא לן בגמרא החזיקה היא במלחמה מהו מי אמרינן מ"ל לשקר ומרע לחזקיה ולא איפשיטא בעין וכתב הרמב"ם ז"ל עלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ומינה נמי דהולד כשר וא"כ לפי זה היה נראה לומר דכיון דהחזיקה היא במלחמה הולד כשר ובטעות החזיקו אותה בחזקת נשואה. אמנם אחר העיון אין הדבר כן חדא דבעיקר הדין איכא פלוגתא שהרי הרא"ש ז"ל כתב וז"ל ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא משמע ואם נשאת תצא והולד ספק וכ"כ ר"י בנו ז"ל וז"ל ואפי' לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה והיא אומרת מת במלחמה אינה נאמנת והרמב"ם ז"ל כתב בזה ואם נשאת לא תצא וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן עכ"ל. וכן אני אומר שהיא סברת הרי"ף ז"ל מדלא כתבה להאי בעיא וכתב אידך בעיא דעד א' במלחמה משום דאע"ג דלא איפשיטא הכא איפשיטא במקום אחר כמ"ש