רדב"ז מט

ומייתינן קמ"ל דלא מצי אמר הכי ואינה מקודשת כלל ואיכא לסיועי לרבינו ממה ששנינו בתוספתא נמי שיש לי ביד פלוני אעפ"י שאמר אין לי מקודשת שמא עשו קנוניא עכ"ל והאי מקודשת ע"כ ספק מקודשת קאמר מדתלי טעמא בשמא עשו קנוניא. ולדעת המפרשים קשיא יאמר אני יש לי במקום אחר ואביאם ליד פ' ותהיה מקודשת בודאי. ויש לתרץ לפי שיטתם ז"ל דבשלמא כשהמעות במקום אחר יוכל להביאם למקום אשר התנה שאין מי יעכב על ידו ולפיכך הויא ודאי מקודשת אבל גבי ע"מ שיש לי ביד פ' ואין לו אין יכול לומר אני אביאם אצל פ' דדילמא לא ירצה לקבלם ולפיכך הויא ספק מקודשת. וא"ת בשלמא לשיטת המפרשים ולגירסת הספרים שלנו היינו דלא מצריכינן להו דלא תנינן להא בבא אלא גבי קרקע ולא גבי זוזי אבל לפי גרסת הרב ז"ל דתנינן להו לתרווייהו תרתי למה לי. וי"ל דאי תני גבי זוזי הו"א משום דמצי למימר אנא מייתינא להו התם הויא ספק מקודשת אבל גבי קרקע הוי קפידא טובא ולהוי מקודשת בודאי קמ"ל דספק מקודשת ואע"ג דלא תנא בהדיא ספק מקודשת מ"מ כיון דתנא להו גבי הדדי משמע דשוו בדיניהו תדע דבסיפא איכא נמי חידושא ולא מפרש לה תלמודא דמוקמינן לה בדסתורא דהיינו אריס ומהך בבא דזוזי לא שמעינן הא דבשלמא התם זוזי דעיסקא בכל יום יכול בעל העיסקא לחלוף ואע"ג שיש ריוח הרבה בעיסקא שמגיע לחלקו יותר ממאתים זוז אינה מקודשת דהאי שעתא לית ליה מידי דרווח לקרנא משתעבד אבל הכא מוקמינן לה אפי' בארסי בתי אבות דלא מסלקי להו וסד"א כמי שיש לו חלק בקרקע דמי קמ"ל והיינו דנקט תלמודא דנקיט ארעא בדסתורא ולא אמר באריס שלשון זה היה רגיל אצלם לאריסי בתי אבות וטעמא דאינה מקודשת דכל קרקע שאינו יכול להקדישו אינו שלו לא שני לן אם נתנוהו לו ע"מ להחזיר או מושאל או מושכר או ממושכן מ"מ לא כוונה זו אלא לראות משלו והיינו לישנא דרישא דקתני ויש לו כלומר משלו: ולענין אם יש לו קרקע יותר קרוב מהמקום שסיים יש מחלוקת ודעתי מסכמת שאם פירות הבקעה שוים והמקום שוה בריחוק וכ"ש אם הוא יותר קרוב שהיא מקודשת בודאי שאין כאן קפידא של כלום ואע"ג דלגבי מרחץ אמרינן דהוי קפידא שאני התם דאיכא טעמא כדאמרינן בירושלמי מטרפסא ואזלא מטרפסא ואתיא אבל הכא הא לא אזלא היא לאתויי פרי אלא הבעל וכי ניחא לה לאשה שיטרח בעלה יותר להביא ממקום רחוק. גם לפי הטעם שאמרו לגבי מרחץ לא ניחא לה שיהיה קרוב לבית מפני העשן וההבל שקשה לבית אבל הכא לא שייך האי טעמא. וא"ת אכתי איכא למימר דניחא לה בקרקע רחוק יותר מקרוב לעיר מפני עין הרע כי השדות הקרובים שולטת בהם יותר דשכיחי אינשי כדאמרינן אסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת על קמותיה וי"ל דאדרבא מהאי טעמא גופיה ניחא ליה לאיניש פירוש לנשים דצחצניות הן כדאמרינן בשבת והיא מתפארת שידעו העולם שיש שדה לבעלה: ולענין אם יש נקעים או סלעים גבוהים י' אסיקנא בגמ' אם הם ראוים לזריעה מצי למימר אנא טרחנא וזרענא להו ומקודשת בודאי שהרי נתקיים תנאו ואם אינם ראוים לזריעה כגון שיש בהם מים והסלעים קשים אם יש שם בית כור זולתם מקודשת ואם לאו אינה מקודשת כלל שהרי אין שם בית כור עפר ועפר הראוי לזריעה קאמר ואם אינם עמוקים עשרה וגבוהים עשרה אע"ג דאינם ראוים לזריעה מצטרפים עם השדה להשלים בית כור דאגני דארעא מקרו ואם הבית כור הוא מחולק לחלקים לגמרי אע"פ שיש בין כולם בית כור אינם מצטרפין ואינה מקודשת עד שיהיה בית כור עפר במקום אחד ואיכא קפידא בהכי אבל בנקעין או סלעים אע"פ שאינם ראוים לזריעה ונראין כשנים או שלשה מקומות אע"ג דלגבי מכר הויא קפידא לגבי קידושין לא הויא קפידא כיון דאיכא בית כור מלבד אלה הנקעים והכי אסיקנא בקידושין פ' האומר הנראה לע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: ע שאלת ממני אודיעך דעתי במ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' אישות הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשך הרי זו מקודשת וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה מן קדושי פרוטה שניה עכ"ל. וקשיא לך דבעיא היא דר' אושעיא ולא איפשיטא והו"ל למימר ספק מקודשת: תשובה זו כבר עמדו עליה הראשונים ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דאע"ג דלא נפשטה במקומה נפשטה במקום אחר מההיא דתניא האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תהיה קדושה מי לא קדושה ומדאמר דרך תימא שמע מינה דמילתא דפשיטא היא לכולהו דקדשה והכא נמי ל"ש וכ"כ גם בעל מגיד משנה ז"ל אבל מה שצריך עיון בדברי הרב ז"ל דמשמע מקודשת בעל כרחה ומאי שנא מהא דאמרינן הרי את מקודשת לי מכאן ועד ל' יום שניהם יכולים לחזור בהם וכי תימא דהכא במאי עסקינן דאמר לה מעכשיו הו"ל לפרושי. ותו דהך ברייתא דפשטינן מינה בעיין לא מתניא במעכשיו כשאגרשתך שהרי אי אפשר לחול מעכשיו לפי שכבר היא אשתו ובעיא דר' אושעיא נמי לא משמע דאמר מעכשיו והר"ן ז"ל כתב דלא מפשטא בעיין מהך ברייתא ע"ע. ונראה לתרץ דהרב ז"ל סובר דנפשטה בעיין כדכתב הרשב"א ז"ל וכתב הבעיא התם וסמך על הכלל שאם אמר לה מעכשיו חלו ב' הקדושין מעכשיו וקדושין האחרונים מחלא חלו וקיימי דאי משכח דוכתא כגון דגרשה חיילי למפרע משעת נתינה שעדיין לא היתה אשתו בשעת חלות הקדושין השניים למפרע ואם נתן לה סתם לא הוי כאומר מעכשיו וכן הסכימו הראשונים וחלו הקידושין לענין שאם גרשה ורצונה לשוב לו אינו צריך לקדשה פעם אחרת והוי כההיא דהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דאע"ג דיכולים לחזור בהם כל עוד שלא חזרו והגיע זמן חלו הקידושין ואין צריך לקדשה פעם אחרת. ומ"ש הרב ז"ל וכשיגרש אותה תהיה מקודשת הכי פירושו אם אמר מעכשיו מקודשת גמורה ואם לא אמר מעכשיו מקודשת מדעתה ואם נתרצית צריכה גט מקדושי פרוטה שניה דמשמע שנתרצית הוי בהגעת זמן וחלו הקידושין דבזמן שנתן לה השתי פרוטות עדיין לא היתה אשתו ולא דמי לאומר לאשתו הרי את מקודשת בפרוטה לאחר שאגרשך דאין קידושין תופסין באשתו ואחר שגירשה לא מידי יהיב לה אלא בנ"ד בשעת נתינה עדיין לא היתה אשתו. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: עא שאלת ממנו אודיעך דעתי במ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות אישות ה' וז"ל קדש נשים רבות כא' וכו' ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הרי כלן מקודשות חוץ מאחיות וכו' וקשיא לך דלא מוקמי הכי בגמרא אלא לתרוצי לאביי אי סבירא ליה כרב ששת דאמר קני את וחמור לא קנה אבל לר"נ דקי"ל כוותיה קני את וחמור קנה מתני' כפשטא ולא צריכה לאוקמיה בדאמר הראויה מכם לביאה וכן פסק הרב ז"ל פכ"ב מה' מכירה: תשובה כבר דברו הראשונים בזה הרשב"א והריטב"א ז"ל העלו הדבר בצ"ע ובעל מגיד משנה ז"ל כתב ב' טעמים יע"ש אבל כפי הנראה לא נתיישבה דעתך וגם הר"ן ז"ל כתב טעם והעלה דאכתי לא מחוור רצית לדעת דעתי בזה. דע דקושטא דקי"ל כר"נ דאמר קני את וחמור קנה אבל קנה מחצה ותו לא ולא שני לן בין מכר לקידושין והילכך תרווייהו צריכא דאי מטעמא דקנה את וחמור בעינן שיהיה במחצית הכלכלה של התאנים ש"פ לכל אחת מהנשים דאל"כ הו"ל מקדש ב' בפרוטה אחת דאין אחת מהן מקודשת דהא קני את וחמור לא קנה אלא מחצה ומש"ה מוקמי לה כגון שאמר הראויה מכם מקודשת לי לאשמועינן דבהאי לישנא