רדב"ז מא

ונפלאה ה"ז לא יעיד בה עכ"ל. ובנ"ד לא נפלאת היא ולא רחוקה דניחא להו לסהדי קרובי דאשה שיתקיים השליחות כדי שע"י כך תהיה האשה מקודשת לפי שראובן גדול ועשיר היש לך הנאה גדולה מזה. ולענין הדין אם צריך שטר שליחות או לא אע"ג דרש"י ור"י והרשב"א והרא"ש והרמב"ם ורבים ז"ל פסקו דאין צריך והכי משמע נמי בגמרא דאמרינן ודילמא שליח שויא ולא אמרינן בעדים ובירושלמי נמי משמע הכי דקאמר לא הוחזק השליח בעדים מ"מ כדי שלא יבואו לידי תקלה צריך לכתחלה לעשותו בעדים כדי שאם יכחיש אחד מהם יתברר ע"י שטר השליחות שאם אין שם שטר שליחות וכפר המשלח איכא מ"ד דהוי ספיקא ואזלינן לחומרא כיון שיצא השליחות מתחת ידו ואיכא מ"ד דאינן קידושין כלל כדאמרינן התם מי קא נפיק גיטא מתחות ידיה דלהימניה וכיון דאיכא פלוגתא ראוי לכתוב שטר שליחות כדי שלא יבא הדבר לידי תקלה וכן אנו נוהגים וכן ראיתי בהגהות מיימוני וז"ל לפיכך אם הודו השליח והמשלח וכו' וכן פי' רש"י ור"י ז"ל הילכך אין צריך לכתוב הרשאה לשליח לא בקנין ולא בלשון שטר אלא בפנינו ח"מ פב"פ עשה את פ' שליח לקדש לו אשה פ' לגלוי מילתא בעלמא עכ"ל. הא קמן דאפי' לדעת הפוסקים דאין צריך שטר מ"מ צריך לכתוב לברר שהוא עושה אותו שליח לגלוי ולברורי מילתא כדי שלא יכפור אחד מהם ויבואו לידי תקלה. ועוד בהגהות במרדכי אמר על ראובן ששלח לקדש לאה וכאשר בא שמה הושיב שמעון השליח חשובי הקהל כמו שרגילים לעשות והראה להם ההרשאה שמינהו ראובן לקדש לו לאה וכו' משמע דמנהגם היה לכתוב שטר הרשאה וכ"ש כי רבים ונכבדים פסקו דצריך שטר שליחות ועיין בפי' הר"ן ז"ל בהלכות ריש פ' האומר ועוד ראיה דהא מאן דסבר דבעינן עדים בשליחות יליף לה משליח האשה וכי היכי דהתם צריך למנותו בפני עדים כדכתבו כל המפרשים שליח דידיה נמי בעי עדים ומינה נמי דכי היכי דהתם בעינן עדים כשרים דומיא דגירושין הכא נמי בעינן עדים כשרים וכ"כ בעל העיטור וז"ל שליחות מנ"ל כדתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח וכתיב ויצאה והיתה מקיש יציאה להויה ש"מ דשליח קידושין וגירושין דינן שוה וכבר פי' בענין שליחות עכ"ל וכיון שאתה מודה דשליח הולכת גט צריך שיהיה בעדים כשרים לאשה ה"ה והוא הטעם בשליח הולכת הקידושין צריך עדים כשרים לאשה דהא דינם שוה. וא"ת שליח הולכת הגט נמי אפי' שיהיו קרובים לאשה כשרים הא ליתא דכיון שהם קרובים לה הרי הם קרובים לו דהבעל כאשתו וז"ל הר"ן ז"ל ודברים אלה תמוהים בעיני הרבה מה בין שליח קבלה שלה לשליח הולכה שלו וכי היכי דאתה צריך להודות דשליח קבלה שלה צריך שיהיו בעדים רחוקים לבעל שאם הם קרובים לבעל הרי הם קרובים לה דאשה כבעלה כך עדי שליח הולכה שלו צריך שיהיו רחוקים לבעל עכ"ל. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: נד שאלת ממני אודיעך דעתי על ענין נשואי יקותא: תשובה לשעבר כתבתי ואף עתה מקרוב וז"ל שאילו מקמי דקהו קהייתא במילי דאורייתא על נשואי איתתא שמה יקותא דאיתנסבת בקטנותא מגו תיגרא וקטטה כי מאן אביה לתתה וגברא אשתבאי אזל ולא אתא ואשכחנא סהדותא עלה דהאי מילתא ושרינא איתתא ואנא הוינא במנינא ואמטינא שיבא מכשורא ואיתנסכת כדין וכשורה איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא והשתא אתא גברא רבה ואייתי ממערבא איגרתא וכתיב בה סהדותא דאית בה רעותא לאפוקי איתתא ודא פשר מילתא דנתרצה האב ודילמא בשתיקותא ואית כמה שמעתתא לסיעתא ממתניתן ומתניתא וקא פסיק ותני האשה אסורה וכל הדרכים האלו בה ואיברא דקטיר קא חזינא הכא דלא סיימוה קמיה ולא ידע גופה דעובדא היכי הוה דמאן דשאיל אמר דעמדה האשה במצרים שנים עשר שנה בחזקת אשת איש ולא שאל בענין דליכא הכא חזקת אשת איש כלל ואפי' באתרא דידה דכיון דקטנה נישאת ומקמי גדלותה אישתבאי גברא ולא אתא ליכא חזקה. ותו דכולהו סהדי קמאי ובתראי דבתראי מודו דהוה שם תיגרא וקטטה וברור להו דבתחילה לא היה אביה מרוצה אלא דתרי מינייהו אמרי לבסוף נתרצה. ותו דכולהו מודו דנישאת ע"י גברא אלמא ותקיפא דהני דבי ריש גלותא דלא מחזיק ולא מחזקינן בהו ומהני טעמי איכא למימר דגריע האי חזקה מקלא דבעלמא ואפי' בלא סהדי הומ"ל דאי אתא אביה ואמר לא נתרציתי מהימנן ליה ומבטלינן קלא דאיכא כמה אמתלאות דלא נתרצה והא דקא מתעגנה ואזלא משום דכ"ע לאו דינא גמירי עד דמתרמי להו חכם הילכך ליכא הכא חזקת א"א אלא חזקת עגון בטעותא ואי משום הני אומדני דקא מכניף מרי דשמעתא למיסר איתתא אומדני דלא מוכחי נינהו מכמה טעמי חדא דלאו בעלי תורה נינהו. ותו דילמא טעו בדשמואל דאמר חוששין שמא נתרצה האב. ותו דילמא טעו בדר"ל וסברי דקטנה אית לה ידה ויד אביה. ותו כיון דשתיק האב סברי שנתרצה ולא היא דמרתח הוא דקרתח ומירתת קא רתס. ותו דנישאת ע"י גברא תקיפא ומי יוכל לדון עה מי שתקיף ממנו ועובדא דגבעת בנימין מוכחא ואי משום דהוו בעילותיו בע"ז הא ודאי ליתא כלל דכיון דנסיב לה ע"י חופה וקידושין שוב אין בעילותיו בע"ז ואפי' בתר דערער האב והכן כתב ריב"ש ז"ל ואפי' תימא דדיעה דריב"ש ז"ל לא גמר פוק חזי בשוק של זונות כמה עוברי עבירה ואפי' בעריות החמורות ואין חוששין לכ"ז וכ"ש דאיכא למתלי לטעו וסברי דאשתו היא כדכתיבנא לעיל וא"ת כיון דהוי דין מרומה לא היה ראוי לדון אותו הא ל"ק כלל דהא מי שלבו שלם ראוי לדון אותו וכ"כ הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהלכות סנהדרין והכא לב המתירים היה שלם בדבר וא"ת הרי עידי נשים בעו חקירה ודרישה וי"ל דבדיעבד בעידי נשים כשירה והכי כתב ריב"ש ז"ל ותו דמאן לימא לן דמקבלי סהדותא לא עבוד דרישה וחקירה כמה דאפשר להו ובהכי סגי וכ"כ הר"ם והרא"ם ז"ל והתימה על החכם האוסר היכי קביל סהדותא למידק בתר ב"ד דהא אפילו במילתא דאיכא פלוגתא אמרו ב"ד בתר ב"ד לא דייק ועובדא דר' דוסא ור' יהושע במשנת אם אינן מכירין מוכח כן דוק ותשכח. והשתא אתינא לברורי טעמא דשריותא דהאי איתתא בס"ד חדא דבסהדי אישתכח פסולה דבזוגא קמא איכא חד פסול וקי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואע"ג שכתבו הרא"ש ור"י ז"ל דאין עד פוסל את חבירו אלא א"כ כיוונו להעיד בשעת מעשה הרי ר"ש סובר דהכוונה לבד פוסלת וכ"כ הרמ"ה ז"ל דהגדה גרידא או כוונה גרידא פוסלת דפשטא דמתני' דיש נוחלין הכי משתא וכ"ן מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות עדות ואף הריא"ף ז"ל סתמו כפי' בפשטא דמתני' והכי מוכח בתשובה דכוונה לבד פוסלת כ"ש הגדה בב"ד ותו דרוב המפרשים אמרי דהא דאמרינן דשיילינן להו לאסהודי אתיתו וכו' אשעה דאת לב"ד לאסהודי שיילינן להו כפשטא דמילתא והכי כתב הרשב"א ז"ל וכתב וזו כדעת רש"י ז"ל וכ"כ הר"ן ז"ל וכ"כ נמק"י ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכ"ז היפך ממ"ש החכם זה בשיור ההוראה ומעתה אפילו לא כיוונו להעיד בשעת החופה הרי כוונו בשעת עדות בב"ד וכל העדות בטלה. ותו דכל דאיכא ספקא אי לאסהודי בטלה כל העדות וכ"כ הרמ"ה. ותו דאכולהו סהדי שיילינן וכ"כ המפרשים והכא חד מן סהדי לייתוהי דמת. ותו דאיכא מ"ד דמקמי דאסהידו שיילינן להו אבל בתר דאסהידו לא שיילינן דלא לימרו דניטפלו לפסולין אף הם אמרי למחזי אתינא. ותו דכל דבר הנעשה ברב עם כגון קידושין ונישואין שילינן להו אי למחזי אתו או לאסהודי והאי מילתא כתבוה כל