רדב"ז מ

ברור שהוא ט"ס מ"מ לא נוכל ללמוד שהם מכחישים את הראשונים עד שיקבלו עדותם פעם שניה או מקבלי העדות יאמרו כי ביום שנתקבלו הראשונים נתקבלו האחרונים: ולענין אם משרתי הבית כשרים להעיד דבר ברור הוא שלא נחשדו ישראל הכשרים להעיד שקר ואפי' האוהב והשונא דפסולים לדון כשרים להעיד ולא יהיה משרת הבית גדול מאוהב שהוא כשר וזה פשוט. הכלל העולה דצריכה האשה גט והכי הוה שהרצו אותו כמעות עד שנתן לה גיטה כאשר ראוי לעשות.. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: נב שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שיש לו אשה ובנים במקום אחר ובא למצרים ורצה לישא אחרת וב"ד מנעו אותו מזה כפי מנהג הכתובות שלא ישא אחרת עליה אלא מדעתה וכאשר ראה ראובן כך לקח את זונתו והלך לא' הכפרים שיש שם עשרה מישראל ונשא אותה בערכאות הגוים ועשה עם שופט הכפר שינוף את ישראל לקדש אותה בפניהם ולעשות לו ז' קללות וכן היה ויש עדים שהיו אנוסים בדבר אם יש לחוש לאלה הקדושין ואם היא אשתו לכל דבר או לא: תשובה בפ' האשה העדים שאמרו כת"י הוא אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואמרינן עלה בגמ' א"ר בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים מ"ט לפי שאין אדם משים עצמו רשע הא קמן דאם היו אנוסים הפה שאסר הוא הפה שהתיר ועקרי לסהדותיהו אף הכא נמי כיון דאיכא סהדי דאנוסים היו אין כאן עדות וה"ל כאילו קדש בלא עדים. וא"ת בשלמא במתני' אנס אותם לחתום וכיון שהם אמרו שהיו אנוסים לא נתקיים השטר אבל היכא דאנס אותם לראות המעשה לעולם אימא לך שהמעשה קיים ובשלמא גבי עדות ממון שצריך שיאמר אתם עדי ואלו כיון שהם אנוסים לאו כלום הוא שהרי לא רצו להיות עדים עד שאנס אותם ולפיכך המעשה בטל אבל לגבי קדושין שא"צ ליחד עדים אלו אם ראו הקידושין הרי היא מקודשת אפי' שאנס אותם סוף סוף ראו קידושין ויש לומר דכיון דהוצרך לכוף אותם ע"י עכו"ם משמע שלא היו רוצים להיות עדים בדבר הגע עצמך שבא לקדש אשה בפני עדים והם אומרים אין אנו רוצים להיות עדים ומיד נתן הקידושין ליד האשה וכי נאמר שהיא מקודשת)* * והלא כיון שהוא יודע שאין רוצים להיות עדים ואחרים לא היו שם גמר ונתן לשם מתנה והיא ג"כ כיון שראתה שלא רצו להיות עדים לא חששה להם משום קידושין והשתא הוא דאמרה דהוו קידושין ואנן קי"ל המקדש בלא עדים אעפ"י ששניהם מודים אין חוששים להם והכא נמי כיון דהם אנוסים הוי כאילו אין שם עדים ואע"ג דקי"ל תלויה וקדיש זבינה זבין וקידושיו קידושין לדעת רוב הפוסקים הני מילי היכא דאיכא קצת הנאה ואגב אונסי וזוזי גמר ומקנה וקונה אשה לשמשו גמר וקדיש אבל הני סהדי מה הנאה אית להו דאימא גמרי וסהדי. תו איכא טעמא אחרינא דהוא עשה שלא כהוגן שאנס עדים לקדש אשה בפניהם עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו לקידושין מיניה והכי אמרינן במי שאנס אשה וקידשה דהויא מקודשת מדינא אלא שאמרו רבנן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך אפקעינהו לקידושין מינה וכן פסקו כל הפוסקים והכא נמי ל"ש אמר*) והא דאמרינן דמדינא מקודשת היינו משום דאית לה הנאה דנשאת דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ואגב אונסיה והאי הנאה גמרא ומקניא נפשה אבל סהדי לית להו הנאה מידי וכדכתיבנא. והוי יודע שעל טעם זה אחרון אני סומך בהוראה זו וכיון שאין כאן קידושין אין כאן נישואין ואינה כאשתו לשום דבר ואינו יורשה ואינו מטמא לה ואין מפר נדרה. שוב גזרנו על כל בני הכפר ובאו כלם וחקרנו על הדבר ואמרו שהם לא קדשו אותם אלא שהראה להם הרשע השטר החתום שקדשה ולא ידעו אם הוא זייף או לא ונתברר אצלינו שכל מה שעשו באונס היה ופטרנוס לשלום ומפני שיצא עליה קול מקודשת על ידי השטר ההוא הצרכנוה גט. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: נג שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שעשה שליח לקדש לו אשה במקום אחד וכתב לו שטר שליחות והחתים בו שני עדים אחד קרוב למקדש ואחד קרוב למתקדשת וקורבת המשלח לא אסיקו אדעתיהו אבל קורבת האשה ידעו אותה והיה במעמד אחד מהנבונים ואמר שאין ראוי לעשות כן כיון שהוא קרוב לאשה פסול לעדות והשיב החכם שהיה המעשה לפניו דאין לחוש כיון דאין אלו עידי קידושין אלא עידי שליחות מה בכך אפי' שיהיו נוגעין בעדות מה בכך: תשובה לא יפה עשה החכם להכשיר הקרובים לאביה לעדות שטר השליחות שהרי אם אפשר שיגמר הדבר ע"פ הקרובים כיצד הרי שאמרה קדשתני ע"פ שלוחך פ' והוא אמר מעולם לא עשיתי את פ' שליח לקדש אותך ותוציא שטר השליחות ותהיה מקודשת לו ע"פ קרובה ואם הגיע הזמן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ואם כתב לה שטר מן האירוסין גובה כתובתה ע"י עדים אלו וכן לאידך גיסא הוא אומר קדשתיך ע"י שלוחי פ' והיא אומרת לא היה שלוחך ומפני שלא היה שלוחך לא חששתי להתקדש לו כי ידעתי שאין אדם מקדש אשה לחבירו אלא א"כ עשאו שליח אע"ג דניחא ליה השתא קידושין למפרע לא אמרינן וזה מוציא השטר שעשה את פ' שליח לקדשה לו הרי היא מקודשת גמורה ואם זאת נהרגת עפ"י קרובים והתורה אמרה לא יומתו אבות על בנים וכו' ולא מבעיא לדעת הפוסקים שנחלקו על הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג מה' קידושין וז"ל אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריך עדים כמו שליח הגט עכ"ל דפשיטא דלדעת החולקים כיון שהצריכו לעשות שטר שליחות ודאי צריך לעשותו כתיקונו בכשרים וברחוקים אלא אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל ובעלי שיטתו דאין צריך לעשותו בעדים גרע שטר שליחות בעדים פסולים משליחות בלא שטר ועדים שאם יכחיש המשלת השליחות או האשה ויצטרכו להביא עדים ידקדקו ב"ד בעדים אם הם כשרים או פסולים קרובים או רחוקים אבל כשיראו שטר השליחות כתוב וחתום בעדים לא יתנו לב לחקור אם הם כשרים או לא דמימר אמרי סתמא דמילתא בכשרים נעשה ונמצאו אומרים וגומרים ענין הקידושין ע"י הקרובים הילכך אין רואה טעם להוראה זו אלא צריך הדיין לראות אם מגיע איזה הנאה בעדות זו ואפי' בדרך רחוקה. וז"ל הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' עדות כל עדות שתבא לאדם רעה ממנו אינו מעיד בה שזהו כמעיד על עצמו. ועוד כתב בפ' שאחריו וז"ל דברים אלו אינם תלויים אלא בדעת הדיין ובעוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע הדבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו ואפי' בדרך רחוקה **( *)אמר הכותב מ"כ לא ידעתי טעם בדברי הרב למה פסל קידושין שנעשו ע"י עדים שנאנסו לראות דמה פיסול שייך בזה דהא סוף סוף ראו הקידושין ואין זו אלא תורה חדשה וצ"ע. *)אמר הכותב מילתא דתמיה קחזינא הכא שדברי רבינו הללו הם היפך תשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ה דכתב להדיא דלא אמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה אלא היכא דאתמר בש"ס אתמר ומנ"ר רב חיליה ורב גובריה במימר קדושין תלמוד גדול כאשר יראה הרואה ולעד"נ דגם הריטב"א קאי בשיטה זו והכי משמע לי ממ"ש בתירץ למסכת ע"א על ד' ס"ג בפיסקא המתחלת הא דא"ל התבעלי לי בטלה כאשר הרואה יראה וכעת לדעתי המעט צ"ע)**