רדב"ז לט

ז"ל ומפני שהוא מבואר לבעל עינים שהיא ראיה לדברינו תיובתא לדבריו כתבתיה וז"ל ראובן נתן ללאה כסף וא"ל הריני נותן לך כסף זה בקידושין ולא היו מדברים על עסקי קדושין הוא לא אמר לה תהא לי מקודשת וכו' תשובה אעפ"י שקבלם שם קדושין לשמואל דאמר בעינן ידים מוכיחות אין זו מקודשת אפילו אמרו ב' דלקדושין נתכוונו מ"מ בשעת נתינת המעות לא היו שם ידים מוכיחות ועוד דמקדש בלא עדים אפילו ב' מודים אינה מקודשת וכ"ש כאן דאין ידים מוכיחות למ"ד ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים כמי שאין כאן עדים שלא נתקדשה לו אלא מפיהם שאומרים לכך נתכוונו ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקדושין ובענין כזה לא בעינן ידים מוכיחות וצריכה גט ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משני ואם ירצו יגרש אחד ונושא ב' אבל לא יגרש ב' וישא א' כענין שאמרו בגיטין פ' המגרש עכ"ל. ואתה המעין ראה גם ראה אם יש להוכיח מכאן לנ"ד שאין צריכה גט כלל חדא שהרי הרב בעצמו החמיר להצריכה גט אפילו היכא שקדשה שני ותו דהתם לא אמר לי אלא הריני נותן לך זו בקידושין ואין לשון זה כלום כדכתיבנא לעיל ותו דהכא משודכת לו כמו שנים והוה מהדר לקדשה ואין לך מדבר עמה על עסקי קדושין גדול מזה וקרוב אני לומר דבנ"ד לא היו תופסין קדושי שני אלא משום דתרי ותרי ספיקא דרבנן עוד הביא ראיה החכם מתשובת הרב דוראן ז"ל באדם שאמר לחבירו טול טבעת זו והשיב לו למה וא"ל שלח ידך ואחוז בו אז א"ל שמעון קדושין על בתך והשיב ע"ז הלשון שאינו כלום מפני של"א בשעת קדושין דברים שהאשה מתקדשת בהם שכשאומר קידושין על בתך אינו מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש עכ"ל ואני לא ראיתי לשון התשובה במקומה אבל מכאן אין ראיה כלל דהתם לא היה מדבר עם האשה ולפיכך אינו מוכיח שהאשה הוא מקדש אבל הכא שמדבר עם האשה ואומר תקחי זה בקדושין לי וכ"ש שאמר אותו בלשון לעז דודאי לשון קדושין הוא לכ"ע וזה ברור. הכלל העולה דלשון זה מוכיח ומועיל בקדושין כ"ש בהצטרף אליו דהוה מהדר לקדשה שהרי אמרו שקדשה פעם אחרת כמעט חלאוה דרך חלון ולא הועיל א"כ אין לך מדבר עמה על עסקי קדושין גדול מזה וכ"ש אם נאמין לדברי האומרים שהבת אוהבת אותו ואביה וקרוביה אין חפצים בו שאומרים שגזם עליהם בדברים למוסרם ולהפסידם ממון: ולענין אם נמצא עד או נשים מעידות שהיתה קטנה בזמן הקדושין לא ראיתי להאריך בזה לפי שהאשה גדולה לפנינו והעד והנשים שאומרים נגד זה אני לא ראיתים אלא אדרבה אני דקדקתי בחשבון כפי זמן לדתה לפי מה שאמרו לי ונמצאת גדולה והחכם המתיר אומר דכיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן עד א' או נשים נאמנים דהמנינהו רבנן בדרבנן והביא לראיה תשו' הר"מ ז"ל וז"ל וששאלת על יתומה שנתקדשה אם יכולה למאן אי סמכינן על עדות נשים שהיא בת אחת עשרה שנה ולא נכנסה לי"ב שנה ודאי סמכינן כיון שלא בעל ואפילו היא גדולה אין כאן אלא קדושין דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן עכ"ל וזו התשובה אינה כתובה בספרים שלנו בסגנון זה ואפי' לפי"ד אין מכאן ראיה כלל דבמילתא דעיקרא מדרבנן כגון קדושי קטנה המנינהו רבנן אבל בדבר שעיקרו מן התורה אע"ג דתרי ותרי ספקא דרבנן לא המנינהו רבנן תדע דחמיר ספק דתרי ותרי דהא אפילו למ"ד דהוי דרבנן אם נשאת תצא לדעת רוב הפוסקים וכ"ש לפי מ"ש למעלה דאפשר לקיים ב' העדויות ואין כאן תרי ותרי וגם החכם הנזכר לא סמך ע"ז הטעם אלא על הטעם שאמר שהיא עדות מוזמת: ולענין הסימנים אי אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ז"ל ר"י במוציאין לה ב' שערות אח"ז מחזיקין לה בגדולה אפילו לחליצה ולא חיישינן שמא באו בתוך הזמן וכ"ש לדברי בעל התרומה שכתב וז"ל דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה אף עפ"י שלא בעל משום דקי"ל גומות אעפ"י שאין שערות ואין אנו בקיאין להבחין בדבר זה שלא יהיו בה גומות ועוד שמא מהני ב' שערות אפילו א' בגבה ואחת בכריסה או על קשרי אצבעותיה ומי יוכל לבדוק כל הגוף ולעמוד על אמיתת הדבר הזה עכ"ל. והרי אתה דן ק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו וגם החכם מודה בזה אלא שהוא אומר שיש קצת סוברים שכ"ז שלא העידו שו' חדשים קודם הקידושין היו לה ב' שערות הרי היא בספק קידושין: ולענין התקנת אי מהניא להפקיע הקדושין הנה החכם המורה כתב שאין לחוש באלו הקדושין כלל מפני התקנה והביא ראיה מתשובת הרב דוראן והריב"ש ז"ל ובשניהם כתוב היפך כי ריב"ש ז"ל היה מצריכה גט לחומרא כשיש תקנה להפקיע הקדושין וז"ל הרב דוראן ואם התקנה היא סתומה ולא פי' דבר מזה אלא אמרו שלא יהא רשות ביד אדם לקדש אשה אלא בשעת הנישואין ודאי הוא שעובר על נדרן ראוי הוא לעונשין אבל מספקא ליה אי אפקעות לקדושין מיניה או לא ולא שאני מסופק אם יש כח בידם ע"ז דודאי יפה כחם בזה אלא שאני מסופק אם היה דעת הצבור להפקיע הקידושין אם לאו ואין הדבר יוצא מידי ספק עכ"ל. הרי אתה רואה בעיניך שאפילו כשיש תקנה להפקיע היה מצריכה ריב"ש גט כ"ש במדינה זו שתקנה זו לא ראינוה אלא שמענו עליה בזמן הנגידים שעברו ולעולם לא הזכירו להפקיע הקידושין והקדושין מעולם לא הרהר אדם בהם ומעשים בכל יום ע"ז והיו מענישים את עידי הקדושין ואעפ"י שמשתי התשובות שכתב החכם היא ראיה גמורה שהיא צריכה גט אכתוב לך תשובת הרשב"א ז"ל וז"ל ששאלת יש תקנה בעיר הזאת בחרם וקנס שלא לקדש בת ישראל אלא בי' ובש"ץ וכו' תשובה גט זה פוסל לכהונה חדא דמאן לימא לן דלא נתקדשה לו כהוגן אעפ"י שיש תקנה בחרם ובקנס שלא לקדש אשה אלא בי' ובש"ץ דילמא עבר וקדש אי לא ידע וכו' הרי לך בהדיא דעבריין הוי והקדושין קדושין ואם לא ידע בתקנה אפילו עבריין לא הוי וכ"ש במצרים שאין תקנה זו ידועה ומפורסמת אפילו לחכמים: ולענין חכם שאסר אם חבירו רשאי להתיר מילתא דפשיעא היא דאינו רשאי להתיר אפילו גדול ממנו בחכמה ובמנין וכ"ש היכא (דברים)[דרבים] אסרו וא' מתיר דת"ר הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר כ' הראב"ד ז"ל דטעמא הוי משום דשויא כחתיכה דאיסורא דשוב אין לה היתר דאפי' התיר השני אינה ניתרת ואפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין ודוקא בדבר של שקול הדעת אבל טעה בדבר משנה ואסר רשאי חבירו להתיר אבל בחיוב וזכות המומחה ממנו חוזר ומוכח ולזה הסכים הרשב"א ז"ל והא דנפקי שיפורי דרבא ואסר וכו' לאו דוקא דתחילה נפקו שפורי דשריא וכ"כ הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל העלה דטעמא הוי משום כבודו של ראשון ונ"מ שאם הודה האחד לדברי השני רשאי להתיר אפילו בשיקול הדעת אי נמי לא הודה לו אלא שהשני גדול מן הראשון חוזר הודאתי של ראשון ומתיר מה שאסר כך נ"ל להלכה ולא למעשה כי אין בי כח לחלוק על אבות העולם עכ"ל. הנך רואה בעיניך שהחכם לא היה רשאי להתיר ואפילו שיאמר שלא ידע שאסרו אחרים אין התרתו כלום ואפילו שיודו לסברתו או לשקול דעתו דשויא כחתיכה דאיסורא כ"ש דאין מי שיודה לי ולא לשקול דעתו והאוסרים רבים והוא יחיד: ולענין החכמה איני כשר לעדות שאני נוגע בדבר: ולענין העדות שהרי אין זמן כתוב בקבלת העדות הדבר ברור שאין עדות זו כלום שאף על פי שבזמן העדות היא עדות שאתה יכול להזימה שהרי אמרו ביום ה' שעבר מ"מ אם יבואו עדים להזימם עכשיו אין יכולים להזימן מתוך קבלת העדות שהרי אין ידוע מתוכו איזה ה' הוא. ותו דמזה הטעם בעצמו אין מכחישין עדות הראשונים דדילמא יום ה' מאוחר או מוקדם היה למעשה הראשונים וזה הדבר שברור כשמש לא השגיח עליו החכם בחקירת השאלה ואעפ"י הדבר