רדב"ז לח

נמצא אתה מתיר א"א לעלמא בלא גט ואע"ג דאמרינן דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא הלכך שנים אומרים לא נתקדשה אין עדותם כלום כבר כתבתי לעיל בשם רי"ג דמשכחת שפיר דכגון דאמרי דייקניא במלתא שפיר וכ"כ במרדכי בסוף מכות וז"ל תנן במס' עדיות לא ראיתי אינה ראיה וכתב העיטור והיכא דאיכא סהדי ואמרי הוינא תמן ודייקינן במלתא שפיר ולא חזינן קידושין וגירושין צ"ע אי אמרינן בכה"ג לא ראיתי אינה ראיה ומסתברא דלא תנן לא ראינו אינה ראיה אלא היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה כגון דדיירי בחצר א' וכי האי גוונא לאו הכחשה היא אבל היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו כי אמר האחד לא ראיתי כאילו אומר לחבירו לא ראיתה והוי הכחשה והכי תנן עד א' אומר ראיתי ההורג וע"א אומר לא ראיתי ותנן גבי עגלה ערופה דהו"ל הכחשה עכ"ל הנך רואה כי בדוחק גדול אנו מקיימין עדות לא ראינו שגם בעל העיטור לא אמרה אלא מסברת נפשיה ולפיכך אני אומר שהשמיט הרמב"ם ז"ל האי דב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה משום דלא נתקדשה אינה עדות כלל דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא כפשטא דתלמודא ואפילו אמרו לא זזה ידינו מתוך ידה אינו עדות כלל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ואפילו העידו עלי' ב' אחרים ואמרו שהיו כשר מתחלה (ועס') ופסק] אין בדבריהם כלום דלא ראינו אינה ראיה ואפי' לא זזה ידם מתוך ידו דכל שאלו ראו שאכל אפשר שישנו אותם האחרים או נפרדו ממנו ובאותה שעה אכל אי נמי הצניע מהם עצמו ואכל דאפילו בדברים שיש בהם קול רוב הפעמים כגון קדושין וגרושין אפ"ה לא ראינו אינה ראיה כאותה שאמרו פ' האשה שנתארמלה אפי' דיירי בחצר א' דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא ומגרשי בצינעא ולא דמיא להאיך דפ' האשה רבה דאמרי הוינן בהדיה מכי נפק מהכא ועד השתא דהתם אינו אלא בהכרת האיש זה שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן דאפילו נפרדו ממנו כמה פעמים בתוך העיר אין להסתפק בדבריהם עכ"ל. הרי לך בהדיא שאין לסמוך על עדות לא ראינו אפילו אומרים לא זזה ידינו מתוך ידה וכ"ש להתיר א"א לעלמא: ולענין אי תלינן טעותא בב' עדים כתבו התוס' בפ"ק דפסחים בד"ה לר"מ יהבי להו וכו' הקשה וכו' ואומר ר"י דלא תלינן הטעות כלל בב' עדים וז"ל תוס' הרא"ש וי"ל דכיון דב' מכוונים לומר שעה א' ודאי ל"א שטועים דהא דוקא בנזומין שהאחד אומר בב' שעות וא' אומר בה' הוא דאמרינן שהם טועים כיון שאינם מכוונים בשעה אבל במזימין שהם מכוונים לשעה א' ל"א שטועים עכ"ל. והחכם הנזכר כן העלה אבל הויכוח הכריח אותו מד"ה א' אומר בג' וא' אומר בה' ובמחילה אין משם הכרח כלל דמ"ש התוס' דאין לתלות הטעות בב' העדים היינו לומר שזה טעה לקמיה וזה טעה לאחוריה אבל טעות השוה בב' הוא דטעו כפשט הלשון שכתב הרמב"ם ז"ל שדרך העולם לטעות בו וכו' אבל מהדבור השני הוא מוכרח שפיר דלא תלינן טעות בב' העדים ואפשר שהחכם לא ראה הדבור השני של פסחים ומ"ש הרב דרך העולם לטעות כ"א לבדו קאמר אפי' בעדות שהיא מסורה לזריזין והשתא ניחא הא דאמרינן ב' אומרים במזרח הבירה הרג פ' את הנפש בשעה פ' וכו' ואם איתא דטעו ב' עדים אמאי מזימין אותם אימא דטעו בשעה ומ"מ הא ל"ק כולי האי דאיכא למימר דשאני התם דליכא מאן דמכחיש להו שהרי על גוף העדים הם מעידים עמנו הייתם בשעת פ' במערב הבירה והחכם הנז' רצה להוכיח מההיא ואם העידו בבוקר הרג פ' את פ' בירושלם ואמרו בערב ביום זה הייתם עמנו בלוד אם אינו יכול לילך מירושלים ללוד מבוקר עד ערב הרי אלו זוממים אף בנ"ד נמי כיון שהדלת סגור א"א שהיו לשם באותה שעה שהם אומרים שהיו הקדושין ואגב שטפיה לא דק בה דגדר הזמה היא שיעידו על גוף העדים ויאמרו עמנו הייתם במקום פ' אפילו שלא יאמרו בשעה פ' כיון שהדבר ידוע שבאותה שעה לא היה אפשר שהם ימצאו בירושלם הרי אלו עדים זוממין אבל הכא עיקר העדות הוא על המעשה שהעידו שהדלת היה סגור ולא נכנס אדם ולא נעשה המעשה ולא יהיה זה גדול מעמנו היה ההורג דאמרינן הויא הכחשה וז"ל הרמב"ם הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם היה אמת אם שקר מכאן אתה למד מהו גדר עדות מוזמת וכל מה שיצא מגדר זה הוי הכחשה דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואין לך לדמות לו. ותו דהא הזימוס שלא בפניהם ולא הויא אלא הכחשה אפילו לדברי החכם ובזה ודאי טעה טעות מפורסמת שאעפ"י שב' העדיות היו ביום א' לא היו אלו בפני אלו וכן מורה לשון קבלת העדות וזה פשוט מאד וגם מקבלי העדות לא נזכר אם הם בעצמם או ב"ד אחר וכפי מה ששמעתי שהיו אחרים ומפני שאין זה נוגע בדבר לא חקרתי עליו הא למדת שאין זו עדות מוזמת. גרסינן בפ' האשה שנתארמלה א"ר אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא ואע"ג דכתב רש"י ז"ל הכחשה הויא לבטל עדותן לאו למימרא דעדות הא' בטל והב' קיים וכ"מ לנ"ד אלא הכוונה היא שהעדות הא' בטל שהרי הוכחשו ואוקי ממונא בחזקת מאריה וכ"כ רש"י ז"ל גבי אין מכחישין את העדים אלא בפניהם כתב לבטל עדותם ולישנא דגמ' נמי הכי משמע דאמר דמכחישין את העדים שלא בפניהם ועלה קאמר נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא משמע הכחשה דאמרן ותו דהזמה והכחשה מצינו אבל זו שמקצתה הזמה לענין שתהא עדות הב' קיימת: ולענין העדים לא תהיה הזמה לא מצינו ותו דעדים זוממין חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו בזמן שהיא בפניהם הוי עדות בזמן שאינו בפניהם אוקי תרי להדי תרי ותו דחייה הוא דלהוי הכחשה כיון שהוא שלא בפניהם לא הויא הזמה דיבא בעל השור ויעמוד על שורו ועל עצמו של עדות אינן מעידין דבר ומשו"ה הו"א דלא הויא הכחשה כלל ועדות הראשונה קיימת קמ"ל דהכחשה מיהא הויא ולשון מיהא הכי דייקא: ולענין הלשון שאמר בחיי שתקחי דינר זה לקידושין לי אומר אני שזה לשון קדושין ממש ולא נקרא זה ידות כלל שהרי הלשון נאמר בלשון לעז והסופר לא היה ראוי להעתיקו ומי שהוא בקי בלשון לעז יכיר שזהו לשון קדושין ואפי' בלה"ק מתפרש יפה שתקחי זה הדינר בקדושין בתורת קדושין לאפוקי מתנה ויהיו הקדושין לי לצרכי כאילו אמר מקודשת לי. וכ"כ הריטב"א ז"ל דשמעינן מהכא שקדושין שנאמר בכל לשון שמשמעותו באותו לשון קדושין הוו, קידושין אעפ"י שאינו לשון תורה ואומר ללועזות בלעז ולערביות בערבי ואפילו את"ל דהוין ידים הרי הם ידים מוכיחות וכ"ע מודו בה מכמה טעמי חדא דהיתה משודכת לו מכמה שנים ואין לך מדבר על עסקי קדושין גדול מזה ותו שאבי הבת היה מזהירה שלא תקבל ממנו דבר והיו שומרים אותה ממנו ואין לך הוכחה גדולה מזו שהיא היתה יודעת דמהדר לקדשה ואעפ"י שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דאין השדוכין כמדבר עמה על עסקי קדושין כמה תשובות בדבר חדא שהוא בעצמו כתב כיון שמנהג המקום לשלוח את הסבלונות ואח"כ מקדשין ותו דהתם איירי כשנתן בחיקה סתם אבל הכא אמרה בקידושין לה ותו דהכא יודעת דמהדר לקדשה שהרי לא היו רוצים ליתנה לו ואפילו בנתינה סתם הויין ידים כ"ש הכא דאמר בקידושין לי ותדע דכולה מילתא תליא במלת לי דהא אמרינן בגמ' אם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי לא אמר כלום והחכם הנזכר כתב שאין זה לשון קדושין כלל והביא ראיה לדבריו תשובת הרשב"א