רדב"ז לז

ספק בקדושין הוי דרבנן כדכתב הרב גבי נתן הוא ואמרה היא ומ"ש גבי כל תיקו דקדושין צריך גט דהו"ל ספק דאורייתא ולחומרא הכי פירוש דהוי ספק בדבר שהוא דאורייתא דהיינו קדושין ומש"ה אזלינן בה לחומרא לאפוקי שאם היה ספק בדבר שאיסורו מדרבנן אזלינן בה לקולא ולגבי תרי ותרי איכא טעמא אחרינא לומר דהוי ספיקא דרבנן דהתם לא נולד הספק בגוף המעשה וגם לא מחסרון ידיעה אלא העדים הולידו הספק הילכך לא מחזקינן איסורא דאימור סהדי בתרא קושטא אמרי ומש"ה אסיק תלמודא דתרי ותרי ספיקא דרבנן והיינו דהר"ן ז"ל נסתפק בשאר קדושין וגבי תרי ותרי לא נסתפק אם הלכה כהאיך לישנא. כללא דמילתא דתרי ותרי ספיקא דרבנן לדעת רוב הפוסקים שאנו נמשכים אחריהם ואפי' יש קצת שדבריהם סתומים נלמד סתום מן המפורש וכיון שכן אם יולד לנו ספק אחד בתרי ותרי ניזל לקולא כדין כל ספק דדבריהם ובזה מסכים החכם הנ"ל אלא שעדיין לבי מהסס דדילמא משום חומרא דא"א לא נקל כל כך דהא אפי' למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן הסכימו רוב הפוסקים דאפי' נשאת תצא וכיון דכולי האי אחמירו בה דילמא אם יש ספק נמי לא יתירוה לינשא לכתחילה בלא גט ובשלמא אם נשאת לא תצא כיון דאיתנהו תרתי לטיבותא חדא דתרי ותרי ספיקא דרבנן ועוד ספק אחר שנולד לא תצא אבל להתירה לינשא לכתחילה בלא גט אני חוכך להחמיר ולא כתבתי זה אלא לעלמא אבל בנ"ד איכא כמה טעמי שלא להתירה בלא גט וכמו שאני עתיד לבאר בעז"ה. עוד יש טעם אחר להחמיר שלא להתירה בלא גט אפי' שיהיה שם ספק אחר שהרי הר"ן גופיה נסתפק בסברת הרמב"ם והרי"ף ז"ל בכל ספק קדושין אם הוא דאורייתא או דרבנן כדכתיבנא לעיל וכן יש פוסקים דתרי ותרי ספיקא דאורייתא וכיון שכן יש לחוש להם להחמיר שלא תנשא לכתחילה בלא גט וא"ת והיכי נסתפק הר"ן ז"ל בכל ספק קדושין והרי כתב הרמב"ם ז"ל גבי מקדש בפסולי עדות דרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה וכו' צריך ממנו גט מספק מד"ס וכו' וכן דין כל קדושי ספק משמע בהדיא דסברת הרב ז"ל דכל ספק קדושין אינה צריכה גט אלא מדרבנן וליכא למימר שלא נסתפק הר"ן ז"ל אלא לדעת הריא"ף ז"ל דא"כ מה לו להזכיר דברי הרמב"ם ז"ל ועוד מדברי הרמב"ם ז"ל היה יכול להכריע סברת הריא"ף ז"ל שהרי בשיטתו הולך אלא במקומות ידועים ויש לומר דמפני שלא הזכיר הרב גבי נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק מדרבנן כמ"ש הרי"ף ז"ל וכן בנוסחאות בגמ' נסתפק בדעת הרב ומ"ש צריך מד"ס אמקדש בפסולי עדות מדבריהם קאי ומ"ש וכן דין כל קדושי ספק לענין אם רצה לכנוס שצריך לקדש ואם לא רצה לכנוס צריך גט מספק קאי והיינו שלא הזכיר הרב למטה מדברי סופרים והחכם פסק ותני דסברת הרמב"ם ז"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן כל שאר ספקות ולא כתב מנין לו דאי מהא לא איריא כדכתיבנא ואין כאן מקום להאריך: ולענין אי עבידי אינשי דטעו כולי האי תנן בפ' היו בודקין את העדים אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותם בטלה דר"מ רי"א עדותם קיימת ומייתי לה בפ"ק דפסחים ואיכא תרי לישני בגמ' בלישנא בתרא אמרינן דלר"י אדם טועה שלש שעות חסר משהו ולר"מ אדם טועה ב' שעות חסר משהו ומדמינן בדיקת העדים לחמץ בפסח ואר"נ עלה הלכה כר"י וכתב עליו רש"י ז"ל דתולין כל חמש משמע דלענין עדות אין הלכה כר"י ובה' עדות פ"ב כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל אמר א' בב' שעות ביום והב' אמר בג' שעות עדותם קיים שדרך העולם לטעות שעה אחת אבל אם אמר אחד בג' ואחד בה' עדותם בטלה ולענין חמץ בפסח פסק כר"י דאדם טועה ב' שעות הילכך תולין כל חמש ובפירוש המשניות כתב דאין הלכה כר"י לענין עדות וי"ל עליו ז"ל דרבא ואביי הלכה כרבא ואפי' אי פסק כר"מ דמסתבר טעמיה בפלוגתא דעדות כי טעמיה דר"י בחמץ בפסח דב' שעות חסר משהו טעו אינשי יותר מזה לא טעו וא"כ היכי פסיק הרב ז"ל בעדות אשה בשעה א' טעו אינשי טפי לא טעו וי"ל דלעולם פסיק כר"י ופסיק כלישנא בתרא דאביי ואע"ג דאביי ורבא הילכתא כרבא איכא למימר היכא דפניני אליבא דנפשיהו אבל היכא דפליגי בפי' דמתני' אליבא דר"י ור"מ האי כללא ליתא וסבר רבינו דהא דפריך רבא אלו דייקינן בהני סהדי וכו' ללישנא קמאי פריך אבל ללישנא בתרא ליכא קושיא כולי האי ודו"ק. ותשכח. וטעמא דפסק איכא למימר דאי תלינן טעותא כולי האי נמצא אתה מצרף עדותם והורג את הנפש לגבי חמץ כל מאי דמרחקינן להו טפי עדיף שלא יבואו לידי איסור תורה הא למדת דלענין עדות אדם טועה שעה ומשהו וגם החכם הנזכר הוא מודה בזה אבל כתב בנ"ד דהוי עדות מוכחשת שהרי יש יותר משעה וחצי בין הכתות דכת אחת אמרה שאחר שיצא מבהכ"נ היה הענין והאחרונה אמרה שאחר שנכנס החכם מבהכ"נ היה הענין והא כשני שעות היתה סגורה הפתח ולא נכנס שום אדם משם שהם היו שומרי הפתח ועושים שם מלאכתם וכמ"ש בעדותם למעלה עכ"ל ובזה אין אני מודה לו מכמה טעמי חדא שהוא הוסיף משלו שהיו שומרי הפתח וזה לא היה כתוב בקבלת העדות ושמא עשו מה שהיה להם לעשות והלכו להם ובתוך כך נפתח הפתח ונעשה המעשה. ותו דבשלמא אם שעת ביאת בהכ"נ היתה שעה מסויימת כמו ג' שעות ביום וזה אומר בב' היה אפשר לומר דהוא עדות מוכחשת אבל שעת יציאת בהכ"נ מקצתם מאחרין ומקצתם מקדמין במקצתם קורין פסק ובמקצתם אין קורין פסק שהרי יש כמה בתי כנסיות במצרים ושמא ר' יוסף גבאי שהוא חכם לא נתעכב לשמוע הפסק והקדים לצאת ועדי הקדושין נתאחרו בשמיעת הפסק ובדרך עד שנתפשרו עם המקדש ועבר בין זה ב' שעות וקורין לו שעת יציאת בהכ"נ וא"כ לא נמצאו אחרונים מכחישים את הראשונים כלל כי גם האחרונים העידו שהיו שם כשני שעות משמע אפי' פחות והא שעה וחצי קרו אינשי ב' שעות ואלו שהעידו בשעה שיצאו מבהכ"נ הוא סוף השעה שיצאו וא"כ אין ביניהם אלא פחות משעה ואין כאן עדות מוכחשת וזה הדבר ראינו בעינינו שיש במצרים בהכ"נ מקדים לאחר יותר משעה וחצי ועוד שמא כת האחת נתאחרו לבא לבהכ"נ ועמדו שם שעה עד שגמרו תפלתם הילכך איני רואה שיהיה כאן הכחשת עדות. ולא די לנו זה הצער אלא שהחכם הנזכר כתב שאלו אחרונים מזימין את הראשונים שהם עדי הקדושין והו"ל עדות מוזמת ואינה כלום. ואתה המעיין ראה גם ראה אם יש טעם לדברים אלו שהעדים האחרונים אומרים שעדי הקדושין היו בחוץ ואת הדלת סגרו ולא נכנס אדם לקדש ולא יצאת משם אשה להתקדש ועל העדים עצמן אינם מעידין מה היה להם אם הלכו או אם עמדו שהרי לא היו עמהם וקורא אותה עדות מוזמת והנה לא ראיתי להביא ראיה משום דוכתא אלא מלשונו של החכם הנזכר שכתב ז"ל ודמיא להא דאמרינן התם שאם העדים העידו בשעה פלוני הלוה פלוני לפלוני או הרג פלוני לפלוני ובאו ב' עדים אחרים ואמרו עמנו היה הלוה או עמנו היה ההורג דהויא עדות מוכחשת דוק ותשכח ואנא דייקנא קנא ואשכחנא מהכא תיובתא לדבריו ובודאי שכח סגנון העדות ומ"ש למעלה וק"ל הא למדת שאין עדות זו מוזמת ולא מוכחשת דאפשר לקיים שנים כדברי רבא וכ"ש אם נקשה כי קושית רבא ומה אילו דייקינן להני סהדי והני דקאמרי בשעה שיצאו מבהכ"נ היינו בסוף השעה שיצאו מבהכ"נ והני דקאמרי בב' היינו בתחילת ב' שעות וליכא בינייהו אלא משה ולכ"ע והאשה מקודשת ואנן ניקום ונימא דהאי דקאמר בשעה שיצאו מבהכ"נ בתחילת שעה קאמר והאי דקאמר בשני שעות סוף ב' שעות קאמר והויא לה עדות מוכחשת ונתיר א"א לעלמא ואע"ג דכתבו התוס' פרק אור לי"ד דלהחמיר ולקיים עדות לא דייקינן להו היינו התם משום דאי מקיימת העדות נמצא הורג את הנפש אבל הכא אי לא דייקינן לסו