רדב"ז לד

הלשון הכתוב בשטר אזלינן דהא בשטר מתקדשת או מתגרשת ולא, בדבור. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: מה שאלת ממני אודיעך דעתי ואמסור לך איזה כלל לסמוך עליו על האי דחזינן דאיכא דוכתי דמסקינן חזקת שליח עושה שליחותו ואיכא דוכתי דמסקינן אין חזקת שליח עושה שליחותו תשובה זו מחלוקת רב נחמן ור' ששת פ' בכל מערבין ויש פוסקין כר"נ דאמר בשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחותו בשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקת שליח עושה שליחותו ואיפליגו רבוותא בפסק הלכה זו ומסתברא כר"נ והא דאמרינן בשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחותו דוקא כשהדבר להקל אבל להחמיר אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו והכי אמרינן בפ' התקבל וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' תרומות הילכך בכ"מ שתמצא חזקת שליח עושה שליחותו הוא במילתא דרבנן ואם הוא בשל תורה הדבר הוא להחמיר וכ"מ שתמצא אין חזקת שליח עושה שליחותו הוי כשל תורה ולהקל ואם תמצא מקום יוצא מן הכלל הזה הוי אליבא דר"ש או שום טעם לדבר וצריך לעיין למצוא הטעם. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: מו שאלת ממני אודיעך דעתי במי שקדש בביאה אם יכול לטעון טענת מומין או לא דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו יפה יפה. תשובה שאלה זו לא תפול אלא א"כ כתב לה כתובה מן האירוסין או שכתבו קנס על מי שיחזור בו דאל"כ כיון שאין חפץ בה מפני המומין יגרשנה ואם הוא במקום שיש מרחץ והולכות הבנות פניהם מגולות כארצות אדום אין יכול לטעון כלל אמומין שבסתר ובגלוי שהרי בודק ע"י קרובותיו ואם אין לו קרובות תליא בפלוגתא ולדעת הרמב"ם ז"ל יכול לטעון טענת מום וכן דעתי נוטה. ואם הוא בארצות הישמעאלים שמנהגן ללכת פניהם מכוסות ואפי' במרחץ הבנות רוחצות במקום מוצנע בזה תפול השאלה ומסתברא דלעולם יכול לטעון טענת מומין דבשלמא ביאה שלאחר החופה שאין אחריה כלום בודק דמימר אמר כשאכניסה לחופה אבדקנה ותו שלא תחלוק בארוסות והכי משמע לישנא דברייתא דקתני שהרי אמרו חכמים ארוסת בת ישראל ומשמע כל ארוסה אינה אוכלת בתרומה משום דעולא ופריך עלה דלאו דוקא משום דעולא אלא משום סמפון ואית ספרי דגרסינן לה בהדיא משום [סמפון] וכו יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל פ' כ"ה מאישות וז"ל בא על אשתו ושהא כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפי' היה בין הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יפה יפה וחזקתו שידע ורצה עכ"ל. ומדקאמר בא על אשתו משמע שכבר היא אשתו אבל אם עדיין אינה אשתו אינו בודקה יפה דהכי הול"ל בא עליה ושהא וכו' ואין זו בעילת זנות כיון שקדש אותה ודעתו לישא אותה אבל לא מפני זה מחל המומין. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: מז שאלת ממני אודיעך דעתי על מעשה שהיה ראובן בא לקדש אשה והיה שם חכם קרוב לאשה ואמר לו תיחד עדים ותמהת על דבריו שהרי מעשים בכל יום שיש קריבים בשעת הקדושין ולא מצרכינן ליחד עדים: תשובה כן ראוי לעשות וכן נהגו במצרים והטעם דאיכא כמה גאוני עולם שכתבו דכל דאיכא ספיקא אי לאסהודי אתו או למחזי אתו בטלה כל העדות וכיון דאיכא קרובים בשעת הקידושין ואיכא למיחש שמא נתכוונו להעיד ובטלה כל העדות וכ"כ הרמב"ן והרמ"ה דאי איכא לספוקי אי לאסהודי אתו בטלה כל העדות ולפיכך כל דבר הנעשה ברב עם ולא יחד עדים שיילינן להו אי למחזי אתו או לאסהודי ואי אמרי דאתו לאסהודי, בטלה כל העדות שעדות שנמצא בה קרוב או פסול בטלה כל העדות והא דשיילינן להו לסהדי איכא מאן דמפרש לאסהודי אתיתו לב"ד או למחזי ואיכא מאן דמפרש לאסהודי אתיתו בשעת מעשה ותליא בפלוגתא דאיכא מ"ד דהגדה בב"ד דוקא פוסלת ולא הכוונה בשעת מעשה ואיכא מ"ד דכוונה להעיד בשעת מעשה פוסלת ומשום דחיישינן שמא אחד מן הקרובים יתכוון להעיד אמרו שצריך ליחד את העדים בכל דבר הנעשה ברב עם לצאת ידי ספק העדות. ומ"מ כל שלא נתכוונו להעיד לד"ה אין הראיה פוסלת העדות וכ"כ הרשב"א וכן הורה הרמב"ן הלכה למעשה וכ"כ בפרק יש נוחלין דמעשים בכל יום בקדושין ובכתובות שיש קרובים ורחוקים ואינם חוששין עכ"ל. ונראה שדעתו ז"ל אפילו שנתכוונו בשעת המעשה אינם נפסלים אא"כ נצטרפו בקיום דבר דכתיב ע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר ועל שעה שבאו לב"ד שיילינן להו למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו ואם נסתפקו בדבר בטלה כל העדות כדכתיבנא לעיל. וא"ת לדעת האומרים דכוונה לאסהודי בשעת ראיית המעשה פוסלת א"כ כל דבר הנעשה ברב עם שיש שם קרובים ופסולים יהיה בטל דדילמא כיונו הם להעיד וי"ל דבעלי סברא זו אינם סוברים דספק כוונו להעיד בשעת מעשה שתהיה העדות בטלה כולה דתרתי חומרי לא מחמרינן שיהיה נפסל משעת ראיית המעיד ושיהיה ספקו להחמיר לא אמרינן וגדר הדבר כך הוא אם הזמינום לעדות מתחילה והיו בהם פסולי עדות או שגילו בדעתם שהם מכוונים להעיד כגון בדיני נפשות שהתרו גם הפסולים בעוברי העבירה ובדיני ממונות ג"כ כגון ששואלים למה באתם ואמרו לראות המעשה כדי, להעיד אי נמי כגון שהלוה לחבירו מעות ובא הפסול ואמר תמנה המעות בפני איכא גלוי דעתא דקא אתי לאסהודי אבל מן הסתם לא בטלה העדות ומ"מ לצאת מכל ספק טוב הדבר ליחד עדים אבל אם לא יחדו לא בטלה העדות אפי' שיש במעמד קרובים ופסולים ויתקיים המעשה ע"י הכשרים ודעת הרמב"ם ז"ל היא דכוונה לבד פוסלת וכ"ן דעת הריא"ף ז"ל בתשובה ומ"מ שואלין אותו ואם אמר להעיד נתכוונתי בשעת המעשה בטלה כל העדות משמע שאם הדבר ספק לא בטלה העדות כדאמרן לעיל. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: מח שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שקידש אשה בפני שני עדים ואחד מהם אמר שמעולם לא הכיר את האשה ואינו יודע שמה וזה לשון קבלת העדות במותב תלתא וכו' כד אתא קדמנא פלוני והעיד שהוא נמצא היום בבית פלוני והיו שם שלשה נשים ונכנס פלוני ועמו יהודי אחר שמו פ' וקרא המקדש לאחד מאותן השלשה נשים וא"ל בואי פה וכשבאת אצלו א"ל פתחי ידך ופתחה ידה ונתן לה חמשה פרחים וא"ל תהא מקודשת לי וקבלה המעות וחזרו למקומם ושאלנו את העד הנזכר אם הוא מכיר את האשה והשיב שאינו מכירה רק אם חשב בין השתי נשים שהיו עמה יכול להכירה ע"י טביעות עין אבל בין נשים אחרות לא יוכל להכירה גם אמר שאינו יודע שמה ואינו יודע אם היא נשואה או פנויה ושלא היה שם אלא הוא והעד השני זהו שהעיד בפנינו וכו' ונסתפקת אם אשה זו מקודשת או לא ואם צריכה גט מספק או לא: תשובה איני רואה מקום לשאלה זו והרי היא מקודשת מן התורה כיון שראה אותה ופניה מגולות וכשרואה אותה אח"כ מכיר שזו היא האשה אשר קדש פלוני ומה לנו שיכיר אותה בתחילה ואת שמה ואת אביה ואם לא יכיר אותה בין נשים אחרות ומה בכך הרי הוא מכיר אותה לבדה ובתוך הנשים אשר ראה אותה והרי סופרי העיר אין מכירין את הבנות שהן צניעות ולא ראו אותן מימיהם והם מגלים את פניהם בשעת הקדושין ורואין אותם ויודעים אותם שנתקדשה פלונית ואפשר שיכירו אותה אח"כ ואפשר שלא יכירו וכ"ש בנ"ד שאומר העד שיכיר אותה בין הנשים אשר היו עמה בשעת הקדושין ואין לך הכרה גדולה מזו והלא בדיני נפשות נמי הדין כן הרי שראו אותו שחלל שבת והתרו בו ולא היו מכירין אותו מתחילה ועתה כשבאו לב"ד אומרים זה חלל שבת והתרינו בו