רדב"ז לג

דבר האבד ואתחייב אם מדין ערב מתחייב או לא: תשובה זו היא מחלוקת בין הראשונים בין לענין ממון בין לענין קדושין ומחלוקתן תלוי בההיא דפ"ק דקידושין דת"ר התקדשי לי במנה תנם על גבי הסלע אינה מקודשת ואם היה הסלע שלה מקודשת בעי רב ביבי סלע של ב' מהו תיקו והאריכו בה כל בעלי החידושים הרבה יע"ש כי איני פנוי להעתיק דבריהם אבל דרך כלל אני אומר כי בממון ראוי לפסוק כדעת האומרים שאינו מתחייב מדין ערב אלא כשאמר לו ליתנם לבן דעת אבל היכא דא"ל ליתנם ע"ג הסלע או להשליכם לאיבוד או ליתנו לכלב אינו חייב לשלם דאין כאן בן דעת שיצא זה עליו ערב אבל גבי קדושין משום חומרת א"א יש לחוש לדברי האומרים שהיא מקודשת מדין ערב לפיכך אם אמרה זרוק מנה לים ואקדש אני לך או תן מנה ע"ג הסלע או תן ככר לכלב אעפ"י שאינו רץ אחריה חיישינן לה וצריכה גט והנך מתניתא וכל דבעו עליהו איירי בדלא אמרה היא ואתקדש אני לך אלא שהוא אמר התקדש לי במנה ואמרה היא תנם ע"ג הסלע או השליכהו לכלב שאין אנחנו יודעים מה בדעתה. כללא דמילתא בקדושין יש לנו להחמיר וצריכה גט ואם בא אחר וקדשה קדושי ודאי מקודשת לשני ומגרש ראשון אבל לענין קנין לא מתחייב מדין ערב אלא א"כ א"ל ליתנו לבן דעת הנלע"ד דוד ן' זמרא: מב שאלת ממני אודיעך דעתי במי שקדש אשה כקרקע או במחובר לקרקע אי הויא מקודשת או לא. תשובה זו היא מחלוקת בין הראשונים דבעל העטור ז"ל כתב דאינה מקודשת כלל דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה אם קבלה גט על הקרקע או על מחובר לקרקע אינה מגורשת אף הויה לא תהיה ע"ג קרקע והכי משמע נמי בפ"ק דגיטין דאקשינן התם והא איכא מחובר לקרקע דאינה מקודשת אבל הרשב"א והר"ן ז"ל ורוב הפוסקים פסקו דהויא מקודשת דהא שוה כסף הוא והך דויצאה והיתה לאו ראיה היא דודאי אם כתב על הקרקע או על המחובר לקרקע הרי את מקודשת לי אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה אבל אם נתן לה את הקרקע בתורת כסף מקודשת דבהכי לא שייך היקשא וכן ההיא דגיטין בקדושין בשטר איירי ולא בשנתן לה בתורת כסף וכנ"ל שהוא דעת התוס' בריש קדושין דילפינן שוה כסף ככסף מע"ע ונזיקים ומה התם גבי נזיקין כתיב מיטב שדהו וכן גבי עבד עברי יוצא בגרעון כסף אפי' שנתן לו קרקע דהא דוקא גבי פדיון הבן והקדשות דילפינן בכלל ופרט וכלל דשו"כ ככסף נתמעטו קרקעות עבדים ושטרות דאין פודין בהם את ההקדשות ולא את הבכור אבל בכל דוכתא דלא ילפינן מכלל ופרט וכלל כל שו"כ ככסף הילכך אם נתן לה קרקע או במחובר לקרקע וקנתה באחד מדרכי הקנין הרי היא מקודשת וכן בעבד אם נתן לה עבד בתורת כסף הרי היא מקודשת והכי איתא בתוספתא דקדושין פ"ד באשירה ובפירותיה בעיר הנדחת וביושביה בבימוס ובמה שעליו וכל דבר שחל עליו איסור אעפ"י שמכרם וקדש בדמיהם אינה מקודשת קתני באשרה ובעיר הנדחת שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שחל עליהם שם ע"ז אינה מקודשת הא בעלמא מקודשת ואע"ג דאם בא אחר וקדשה בכסף לדעת בעל העטור מקודשת לשני ולא לראשון לא חיישינן להאי סברא להצריכה גט משני לפי שאני אומר שכל פוסק או גאון שלא הזכיר דין זה בהדיא ס"ל שהיא מקודשת דהא סתמא דמילתא דקרקע שו"כ הוא ושו"כ ככסף הילכך מי שסובר הפך זה יש לו לכתוב בהדיא וכיון שלא ראיגו שהזכירו דין זה משמע דס"ל דהמקדש בקרקע או במחובר לקרקע מקודשת גמורה וכ"כ בתוס' בהדיא. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא. מג שאלת ממני אודיעך דעתי במי שקדש במנה ונתן לה בהם תכשיטים ואינם שוים מנה והיא אומרת לדידי שוין לי מנה אם היא מקודשת או לא: תשובה ראיתי לפרש לאחד מן האחרונים של הדור שלפנינו שכתב דאינה מקודשת ודייק לה מדאמרינן בפ"ק דקדושין אפלוגתא דרבה ורב יוסף שראי אי צריכי שומא או לא אי דאמר בכל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא ואי דאמר לה ן' ולא שוו ן' הא לא שוו ומכאן דקדקו דהא ודאי לא צריכה למימר אלא ודאי אתא לאשמועינן דאפי' אמרה היא לדידי שוו לי ן' אינה מקודשת כיון דלא שוו ן' ואני אומר כי אין מכאן ראיה כלל דאדרבה דוק לאידך גיסא אי דא"ל ן' ולא שוו ן' הא לא שוו ן' כלל לא לדידה ולא לאחריני אבל אי שוו לדידה ן' לעולם אימא לך שהיא מקודשת ומנא אמינא לה מהא דרב כהנא דשקיל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי חזיא לי ה' סלעים אמר ר' אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה אבל כ"ע לא ומדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מה' בכורים נראה דה"ה בכל כהן שכתב וז"ל נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי עכ"ל. משמע דכל כהן מצ"ל לדידי שוה לי ה' סלעים ואעפ"י שתימה עליו למה לא חילק בין גברא רבא לאיניש אחרינא כדמשמע מדברי ר"א איכא למימר דה"ק כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה שכן דרך ת"ח להתנאות ולהתכבד בטליתו וה"ה לכל אדם שהיה רגיל להתכבד ולהתיקר בכיוצא באותו חפץ מצי לומר לדידי שוה לי ה' סלעים וכ"ש בנדון דידן דמציא האי איתתא למימר לדידי שוה לי מנה שכן דרך הנשים להתנאות ולהתכבד בתכשיטין. ואפי' לדעת החולקין על הרב ז"ל נ"ל דמודו בנ"ד דע"כ לא פליגי אלא גבי פדיון הבן דאין בנו פדוי בפחות מה' סלעים אבל האשה מתקדשת בש"פ והאי דא"ל התקדשי לי במנה ונתן לה פחות ממנה דאינה מקודשת מפני שהיא מקפדת אבל היכא דאיהי גופה אמרה לדידי שוה לי מנה ליכא קפידא ומקודשת תדע שאם קבלה הקדושין ואמרה בין שיהיו מנה או פחות אני מתרצה בכך מי נימא דאינה מקודשת הכא נמי לא שנא. והר"ן ז"ל נסתפק במקדש בדבר שאינו שו"פ אי מציא אמרה לדידי שוה לי פרוטה דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף משמע בהדיא שאם היה עליו תורת כסף דמציא למימר לדידי שוה לי כי הך דרב כהנא ואפי' לדעת החולקים על הרב דבפחות מה' סלעים לפדיון הבן כפחות מש"פ בקדושי אשה אבל ביותר מש"פ והיא אומרת לדידי ש ה לי כך וכך לא נסתפקו דודאי מקודשת. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא. מד שאלת ממני אודיעך דעתי בוגרת המתקדשת או המתגרשת ע"י אביה מדעתה וכתב לה בתוך השטר הרי את מקודשת לי או הרי את מגורשת ממני כמדבר עמה ובשעה שמסר לו את השטר א"ל בתך מקודשת לי או בתך מגורשת ממני דהוי מדבר עמו ולא עמה אם היא מקודשת או מגורשת או לא הואיל ואינן שוים לשון השטר עם לשון אשר מוציא מפיו בתר איזה מהם אזלינן בתר לישנא דשטרא או בתר לישנא דמפיק מפומיה בשעת מעשה: תשובה מה שכתוב בשטר הוא העיקר כי בשטר הוא מקדש או מגרש וכיון שכתב בשטר הלשון המתוקן בתר דידהו אזלינן שהרי ניכר יפה מתוך השטר שהיא מקודשת או מגורשת וגם הלשון שאומר לו בתך מקודשת לי או בתך מגורשת ממני דאע"ג דאין זה לשון שתקנו חכמים כיון שהיא בוגרת מ"מ אינו מכחיש מ"ש בשטר דהא קושטא היא שהיא בתו אלא שאינה ברשותו ואעפ"י שלא היה מדבר עמה תחילה על עסקי קדושיה מסתברא לי שהיא מקודשת כי זה הלשון שאמר לו בתך מקודשת לי לא גרע מאם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ואם היה הדבר בהיפך כגון שכתב לבוגרת בתך מקודשת לי או בתך מגורשת ממני אפי' שא"ל בשעת נתינה הרי את מקודשת לי או הרי את מגורשת ממני אינו כלום דבתר