רדב"ז כח

דשמואל משמע דהוה ס"ד דמותיב נמי לר"א וצריך לדחוק דר"א לפרושי מתני' אתי דהא דקתני מתיחד אדם עם בתו ועם אמו ודר עמהם נמי קאמר והיינו דקתני סיפא וישן עמהם וכו' ואם הגדילה זו ישנה בכסותה וכו' משמע שמותר לדור ומשום דלגבי אחותו אסור לדור אע"ג דמותר להתיחד עמה ועם שאר העריות שהן דומיא דאחותו לא תנא להו ונהי דר"א מצי לתרוצי הכי ומשו"ה לא מותבינן עניה דר"א ממתני' מ"מ פשטא דמתני' לא משמע הכי הילכך שבקיה ליה כפשטא ופסקינן לה דלגבי אמו ובתו מסתבר טעמא דר"א דקרא שרי להו דכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך משמע דאלו מותרים הא שאר עריות אסורים והקשה ר' יוחנן בהדיא לומר לך בן מתיחד עם אמו ואסור להתיחד עם כל העריות שבתורה ומשמע אפי' אחותו ועלה סמכו כל הפוסקים לפסוק כפשטא דמתני' וכמימרא דר"י משמיה דר' ישמעאל ומסתבר טעמא דשמואל בשאר עריות חוץ מאמו ובתו א"כ הו"ל פשטא דמתני' מלתא מציעתא וכפשטייהו דקראי וכפשטא דמימריה דר"י ומשו"ה פסקוה. ובמאי דכתיבנא ניחא מאי דאיכא להקשות עליה דהריא"ף ז"ל דכתב מימריה דרב אסי ומימריה דשמואל ולא פסיק הלכתא כמאן ואיכא למימר דפסק כשמואל דהא כתב הברייתא דאמרו לו לר"י לא נחשדו ישראל לא על משכב זכור ולא על הבהמה אלא הכוונה היתה לומר כיון דפליגי אמוראי מדנקט מילתא מציעתא עדיף דהיינו מתני' כפשטא וכמימריה דר' יוחנן וכיון שכתב הרב כמימריה דר"י משום דר' ישמעאל רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתיחד עם אמו ואסור להתיחד עם כל העריות שבתורה וכיון דההיא מימרא הוי כפשטה דמתני' עלה סמיך ולא הוצרך לפסוק ותנא דברייתא ושמואל ס"נ דקרא לאו בהכי משתעי ואפי' ר"י מודה דלא הוי אלא רמז בעלמא. והוי יודע דאע"ג דהוי רמז מ"מ יחוד העריות הוי מן התורה ויחוד פנויה דוד גזר עליה והכי איתא בהדיא במסכת ע"ז ובפרק ב' דסנהדרין והקשה רמז ליחוד מן התורה מנין דאי לאו דאיכא איסור תורה ביחוד העריות לא הוו גזרי על יחוד הפנויה ומתני' דקתני לא יתיחד אדם וכו' בין בעריות בין בפנויות איירי אלא דבעריות הוי איסור תורה ובפנויות הוי גזרה דדוד. הנלע"ד כתבת דוד ן' זמרא: הלכות קידושין לג שאלת ממני אודיעך דעתי בענין הפלגש אם מותרת בזה"ז או לא ואת"ל מותרת אם היא בקידושין או בלא קידושין לפי שיש מקצת בני אדם הוצרכו גדר בדבר זה ולפעמים באים לידי איסור כרת לפי שהיא בושה לטבול ומשמשתו נדה: תשובה גרסינן בסנהדרין פ' כ"ג והכתיב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלם וכו' מאי נשים ומאי פלגשים אמ"ר יהודה א"ר נשים בכתובה וקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין זוהי גירסת הספרים שלנו והיא גי' הרמב"ם ז"ל בה' מלכים וכן גורס המאירי וכ"נ שהיא גירסת הרמב"ן ז"ל שהוא ז"ל כתב בתשובה וז"ל הא אילו רצה שתהיה פלגש שלא תהיה קנויה לו ולא אסורה לאחרים ולא קדש כלל הרשות בידו הרי לך בהדיא שאעפ"י שהוא מתיר הפלגש אפי' להדיוט מ"מ מודה הוא דפלגש בלא כתובה ובלא קידושין כפי גרסת הספרים שלנו אבל הראב"ד ז"ל כתב ויש ספרים שכתוב בהם פלגשים קדושין בלא כתובה עכ"ל אך מדבריו למדנו שרוב ספרים הם כגירסא שלנו גם הרשב"א ז"ל נראה שגורס פלגש בלא קדושין ובלא כתובה שכ"כ בתשובה ששאלו ממנו באחד שהיה תופס גויה מיוחדת וגיירה ונתן לה קידושין והוא עמה בלא כתובה והשיב ז"ל ואם לא שהחרמתם אפשר היה שהיה יכול להשהותה אצלו דהיינו פלגש עכ"ל. הרי לך שהשאלה היתה במקודשת והשיב דהיינו פילגש ומ"מ הגירסא הנכונה היא פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין והוא גי' רוב הפוסקים אבל יש לתמוה על בעל מ"מ שכתב בתחילת הלכות נשים וז"ל ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פלגשים קדושין בלא כתובה עכ"ל והרמב"ם ז"ל כתב הפך זה בהלכות מלכים וז"ל נשים בכתובה וקדושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל הדיוט אסור בפלגש אלא באמה העבריה וכו' עכ"ל. ואין לתלות טעות בספרי הרב ז"ל שהרי כתב בלשון שלילה אלא ביחוד בלבד ואפשר שלמד זה מלשון הרב בה' אישות שכתב וז"ל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לקה מן התורה לפי שבעל קדשה ואם הפלגש היא בלא קידושין הרי יש בה מלקות ואיך היא מותרת אפי' למלך וצ"ל לפי"ז שמ"ש בספרים שלנו בהל' מלכים ט"ס הוא אבל אני בדקתי בכל הספרים ישנים ובכלם נמצא כתוב פלגשים בלא כתובה ובנא קידושין ולפיכך אני אומר ש ז"ש הרב בה' אישות לא מיירי באדם שמיחד לו אשה בביתו אלא במי שבעל אשה דרך זנות ודרך מקרה ומניחה והולך ואעפ"י שאינה מופקרת לכל מ"מ קדשה היא לדעת הרב ז"ל אבל במי שמיחד לו אשה דהיינו פלגש לא איירי הכא אלא בה' מלכים ואין בה לא לאו ולא מלקות ולא איסור תורה שאם היתה אסורה מן התורה לא היתה מותרת למלך אבל איסורא דרבנן איכא ולגבי מלך או נשיא לא גזרו דאינה בושה מליטבול אבל לגבי הדיוט גזרו דכיון שהיא בושה מלטבול לפעמים בושה מלטבול. וא"ת שכתב הרמב"ן ז"ל באותה תשו' שמא תאמר מן התורה מותרת ומדבריהם הוא דגזור וכי באיזה מקום הוזכרה גזרה זו בתלמוד ואיזה ב"ד נמנו עליה ובאיזה זמן נשנית משנה זו ומתוך כך העלה הרב הנז' שהפלגש מותרת אפילו להדיוט. עוד כתב וגם דברי הרמב"ם ז"ל אינם לאסור פלגש להדיוט ולהתיר למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפגע בה ובעלה ולא יחדה לשם פלגש דהיינו קדשה ולא אמר הרב ז"ל כל הבועל לשם זנות בלא קידושין לוקה וכן בה' מלכים כשהזכיר פלגשים דמלך לא הזכיר כלל שהוא היתר המיוחד לו עכ"ל ובמ"ש הרב ז"ל על מ"ש הרמב"ם ז"ל בה' אישות אין ספק כו' שכך היתה כוונתו וכבר כתבתי אני למעלה כן אבל במ"ש שבה' מלכים לא הזכיר שהוא היתר מיוחד למלך כבודו של הרב ז"ל במקומו מונח כי אני בדקתי בכל הספרים הישנים הנמצאים פה מצרים דאתריה דמר הוא ובספר א' מוגה שאומרים שהוגה מספר שהגיה הוא עצמו ז"ל שהוא (בחלב) [בגוש חלב] עד היום הזה ובכלם כתיב ומותרת לו אבל בהדיוט אסור בפלגש ובודאי נוסחא משובשת נזדמנה לו ואפי' שתאמר שלא היה כתוב בספרו אבל הדיוט אסור בפילגש אפ"ה יש ראיה גמורה שכך הוא דעתו מדכתב ומותרת לו משמע למלך דוקא דאל"כ מותרת ותו לא מבעי ליה ועוד אם הפלגש מותרת להדיוט מה לו להזכיר ההיתר אצל המלך לשמועינן אצל הדיוט בה' אישות וכ"ש במלך ואי לאשמועינן שלוקח אותם בעל כרחם כחק המלוכה ליתני ולוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים ויש לו לעשות אותם טבחות ואופות וכו' ומה לו להזכיר הדבר היתר אלא ודאי להבדיל בין המלך להדיוט בהיתר. ומה שהקשה הרב ז"ל היכן מצינו גזרה זו קרוב אני לומר שבכלל גזרת יחוד הפנויה היא שהרי תכלית גזרת יחוד הפנויה היה שלא יבא עליה ואין טעם לומר שגזרו על יחוד פנויה דמקרה ולא גזרו על יחוד הפנויה תדיר ולפיכך אני אומר שאחר בקשת המחילה שהיא בכללו ומעתה אין קושיא מפלגש בגבעה ולא מזולתם שהיו להם פלגשים שקודם שגזרו על הפנויה היו ומ"מ לא גזרו על המלך מטעמא דאמרינן לעיל שאינה בושה ליטבול אלא אדרבה מתפארת היא להיות פלגש המלך. ונ"ל דה"ה לנשיא אם נשמעין אליו כל ישראל כאשר נשמעין למלך שהוא מותר בפלגש. והוי יודע שאפי' הרמב"ן המתיר אם היה בזמנינו זה שהם פרוצים בשפחות ובביאות האסורות היה גם הוא אוסר תדע שכתב