רדב"ז כז

הבוקר והוא ואנשיו היו באים מכנגדה ויורדים בסתר ההר אלו מזה ואלו מזה והיא לא ידעה שהיו באים כנגדה וכתיב ותפגוש את דוד וכו' וכדי להאיר בחשך גלתה את שוקה שהיה מבהיק להאיר לה באפילה כי נעריה הלכו לפניה ודוד ואנשיו הבאים לקראתה כנגדה ראו האור ההוא ולא ידעו מה הוא והלכו לאור ההוא ג' פרסאות היא יורדת מן ההר מזה והם יורדים מההר מזה עד שפגעו בה למטה וכל מה שהיו יורדים היה האור ההוא מתקרב אליהם ועתה ניחא קצת ממה שהקשו התוס' שהוא גוזמא וכשפגעו בה וראו את יופיה נעשו כלם בעני קרין כדאיתא בירושלמי והוא ודאי כסתה את שוקה כשהרגישה בהם ודוד המלך נתן עיניו בה לישא אותה אחר שיהרוג את נבל אבל היה הדבר קשה בעיניו בחושבו שהיא פרוצה שעשתה מעשה הזונות לגלות את שוקה ותבעה לבדוק אותה ולדעת הטובה היא אם רעה לא ח"ו לעשות מעשה שאפי' היתה רוצה לא היה עושה מעשה וגם לא היה נושא אותה והיא לא רצתה והראתה לו דם נדתה והכיר דוד שלא היתה רוצה ובזה הבין שלא היתה פרוצה וגם לא היתה מופקרת. ומ"ש אח"כ אשר כליתני לבא בדמים דמשמע דאם היתה רוצה היה בא עליה אזיל דוד לשיטתה כפי מה שהבינה בדבריו כפשטן שדעתו היה לבא עליה אבל בלבו לא היה אלא לנסותה ולבודקה אם היא ראויה לו אחרי מות נבל. ומה שיאמת לך זה הוא כי מלשון הגמרא במגילה משמע דאפילו אחר שהראתה לו הכתם אמר לה השמיעי לי ואיך יעלה בדעת שהדבר שאפילו הנכרים מרחיקים אותו היה דוד מתאוה אלא ודאי לנסותה היה מתכוין מפני שראה בה פריצות גילוי השוק. וא"ת מנא להו לרבנן למדרש שגלתה את שוקה בשלמא שתבעה דוד למדו ממה שאמרה ולא תהיה זאת לפוקה ולמכשול מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע אלא שגילתה את שוקה מנ"ל. וי"ל דתיבת ותפגוש אותם דרשי שהיא יתירה והכי איתא בירושלמי ותפגוש אותם גלתה את שוקה והלכו לאורה ותפגוש אותם הקרו כלם עכ"ל. כ"ז כתבתי ללמד שיש לנו לחזור ע"כ צדדי וצדדי דצדדי ללמד זכות על משיח ה' כאשר עשו רז"ל על ענין בת שבע. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: שאלת ממני אודיעך דעתי על ראובן נטען על אשה פנויה ואשתו תובעת ממנו בפני ב"ד שיאסור אותה הפנויה עליו לזמן ארוך ואע"פ שהוא מושבע ועומד שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה מפחדת שמרוב אהבת זאת הפנויה לא ימיתנה כדי שיוכל לקחת את הפנויה אם יש לב"ד לפסוק על האיש ההוא לאוסרה או לאו: תשובה שורת הדין נותנת שיאסור איתה עליו דחיישינן שהנואף יהרוג אותה מדאמרינן סוף מס' נדרים אמר רבא איתתא שריא אם איתא וכו' איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב אנשי דמים נאפו ודם בידיהם ופירש"י דנואפים והורגים הבעלים. הרי מצינו בהדיא דחיישינן שיהרגנה וכמו שכתבנו שם בשם התוס' דניחא ליה להנואף דלימות בעל כדי שישאנה בפרהסיא הרי דאיכא למיחש. הנלע"ד כתבתי שמעון אשכנזי תלמיד מרנא ורבנא מוהר"ר דוד ן' זמרא: לא שאלת ממני אודיעך דעתי על אחד מבני האנוסים דור ג' שנשא אשה גרושה ורצו קצת החכמים לכופו לגרש אותה לפי שהיה אביו נזהר מליטמא למתים שהיו הנכרים קוראים אותו תתיז כהן ואבי אביו חזר לחסות תחת כנפי השכינה ולא היה חושש לזה והיה מיטמא למתים ולא היה נוהג דבר מעניני הכהונה אבל אביו כשבא לא"י חשש לעצמו ושאל את פי אחד מגדולי הדור והזהירו מליטמא למתים בנו לא חשש לזה ונשא גרושה ורצו להוציאה ממנו בטענה זו ורצית לדעת מה עמדי: תשובה מי שהזהירו שלא יטמא למתים לא משורת הדין א"ל כן אלא אם אתה חושש לעצמך ממדת חסידות לא תטמא למתים דליכא למימר משום דקי"ל ספק חלל של תורה אינו מטמא למתים ונותנין עליו חומרי כהני וחומרא ישראל דל"א הכי אלא היכא דהוחזק לן ודאי דכהן הוא אא דמספקא לן אם הוא חלל אבל בנ"ד לא הוחזק בכהן ע"פ הנכרים כלל דעד כאן לא איבעיא לן אלא אם מעלין משטרות לכהונה וכגון שכתוב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני אבל ע"פ הנכרים שקורין לו כהן לא הוחזק לכהונה. ותו דהורע חזקה זו כיון שאבי אביו לא חשש לה שהיה קרוב לראשונים יותר מאביו ותו שהרי בשמדותם לא היו נזהרים מפסילי כהונה והוי ספק ספיקא ספק כהן ספק אינו כהן ואת"ל כהן ספק נתחלל ספק לא נתחלל וכל ס"ס מותר ליטמא למתים ולישא גרושה וב' הספיקות נוטים להקל קרוב הוא שלא היה כהן כיון שאבי אביו לא חשש וקרוב הוא שנתחלל בד' דורות שהרי לא היו נזהרים מפסולי דכהונה כאשר הוא ידוע הילכך מטעם זה חומרא בעלמא הזהירו החכם מליטמא למתים לא מן הדין ואלה החכמים עזרו לרעה לכוף להוציא ובשלמא קודם שנשא אותה היה מקום לומר כיון דאביך היה חושש לכהונה גם אתה לא תשא גרושה משום ואל תטוש תורת אמך אבל כיון שנשאה אין מוציאין אותה וזה ברור אצלי. וכבר ראיתי במצרים בא' מבני האנוסים שהיו אומרים עליו שמשפחה שלו היא כהנים ולא היה נוהג דבר מחומרי הכהנים ולא היה אדם מערער עליו ולפי שכתבתי שלא היו נזהרים מפסולי כהונה צריך אני להודיעך הנשים אשר ביאתן פוסלת מן הכהונה אם בא ע יה זה וכל חייבי לאוין ועשה השוין בכל וכל העריות או כל ישראלית שבא עליה נכרי או עבד או נתין או ממזר או עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה או חלל כל אלו עשו אותה זונה ונפסלה לכהונה בין שבא עליה באונס או ברצון בזדון או בשגגה וכן א"א שנבעלה כל א' מאלו נקראת זונה ואם בא הכהן על א' מהן הולד חלל וכן אם בא על החללה הולד חלל וכן אם בא על הגרושה הולד חלל וכן הכהן הבא על א' מן העריות חוץ מן הנדה או על א' מחייבי לאוין או עשה השוה בכל עשאה ז נה ואם בא עליה שנית או כהן אחר הולד חלל וכן אם בא על א' מחייבי עשה של כהונה הולד חלל דקי"ל כראב"י דאמר יש חלל מחייבי עשה. הרי אתה רואה מכמה נשים ועל כמה דרכים הולד חלל והדבר ברור שלא היה אפשר להזהר מכל זה בעודם בגיותם הילכך אין זה ספק חלל שנותנים עליו חומרי כהנים וישראלים ומותר לישא גרושה אם אינו חושש לעצמו וחזקת אביו בטעות היתה או משום מדת חסידות לחוש לס"ס. הנלע"ד דוד ן' זמרא: לב שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שפסקו רוב הפוסקים אסור להתיחד עם העריות חוץ מאמו ובתו והאי פסקא דלא כר"א ודלא כשמואל דאילו לשמואל אסור להתיחד עם כל העריות אפי' [עם] בהמה ואילו לרב אסי מותר להתיחד עם אח תו ודר עם אמו ועם בתו כדאיתא בהדיא בשלהי קדושין ולא מצינו סברא ג': תשובה הדבר ברור דלא שבקינן סתמא דמתניתין ועבדינן כברייתא דקיימא כשמואל הילכך פסקו כסתם מתניתין וכל הנך עובדי דאמוראי חומרא בעלמא דרך חסידות אבל מדינא מותר להתיחד עם בהמה ועם הזכור דקי"ל כרבנן דאמרו לו לר"י לא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה והשתא ניחא דלא תקשי לן דפסקינן כסתם מתני' דהא סתם מתני' ר"מ היא ומתיר להתיחד עם בתו ובברייתא תניא אמ"ר מאיר הזהרו בי בבתי אלא ודאי דרך חסידות היה אומר כן. וא"ת אי פסקינן דלא כשמואל א"כ כר"א אית לן למפסק אה"נ אלא דק"ל דמתני' לא אתי פשטא כוותיה דהא קשה עליו בתרתי חדא דמתני' אסר יחוד אחותו ואיהו מתיר ותו דמתני' לא התירה אלא יחוד אמו ובתו אבל לדור עמהם משמע דלא התיר ואיהו מתיר לדור עמהם והיינו דקאמר תלמודא ותיובתא