רדב"ז כו

איכא למימר נתן בו ט"ע במתכוין אבל בנכרי לא שייך זה וא"ת ואמאי גמגמו בהדיא משמע הכי בפ' יש בכור. י"ל דדילמא לא סמכינן אהאי תירוצא וכנראה כיון שהנכרי היה מכירו יפה והעיד שנהרג הדרינן אצדדי דשריותא משום עגונא דאיתתא ואי אמרינן אמר בדדמי או לא כל היכא דאיכא צדדי דלא אמר בדדמי הדרינן עליהו ולא הדרי אצדדי דאמר הנכרי בדדמי לאסור את האשה. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא: כז שאלת ממני הודיעך דעתי באשה עגונא שבא עדות להתירה וז"ל במותב תלתא כחדא הוינא וכו' כד אתא קדמנא הר' יוסף נהון ואמר כי כשרצה לילך מכאן לאסטנבול בקשה ממנו אלמנת ה' יצחק חכים לבקש על בניה מה היה מהם והעיד עתה בפנינו שכשהיה הוא באסטנבול בפונדק א' היו נמצאים עמו יהודים מפטרס ושאל מהם על הבנים הנז' אם בחיים חיתם או לא והשיבו לו שהבן הקטן הוא עדיין בחיים והגדול יצא מפטרס למקום אחר ולא זכר אם אמרו לו הרגוהו לסטים בדרך או הכוהו וחזר לפטראס ומת מחמת המכות מ"מ העיד שאמר לו שמת ומה שהעיד בפנינו וכו' פ' ופ' וכו'. תשובה אשה זו מותרת להנשא לכ"ע כיון שלא הוחזקי שני יצחק חכים שיש לו ב' בנים במצרים ואע"ג דלא ידעינן אם יש שם יצחק חכים אחר שיש לו שני בנים כיון דלא הוחזקו לא חיישינן. ותו דעל אותם שהיו במצרים שאל העד ועליהם השיבוהו שהגדול מת ואע"ג דלא העידו וקברנוהו לית לן בה כיון שלא היה שעת מלחמה ודבר ברור שאשתו של משה בנו של רבי יצחק חכים הנז' שהוא הגדול מותרת להנשא הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא. כח שאלת ממני אם כל חייבי מיתות ב"ד ומלקות שוין לענין חזקה וזמנן שוה: תשובה גרסינן בירושלמי פ' עשרה יוחסין תני איש ואשה באו ממ"ה הוא אומר אשתי היא והיא אומרת בעלי הוא אין הורגין עליה משום א"א הוחזקו הורגים עליה משום א"א עד כמה היא חזקה ר' יונא ר' בא ר' חייא בשם ר' יוחנן אמר עד ל' יום עכ"ל והירושלמי הזה כתבו הרמב"ם ז"ל פ"א מאישות ורבינו יעקב ז"ל וכי היכי דלגבי א"א הוי חזקה ל' יום ה"ה לכל שאר חייבי מיתות ב"ד או חייבי מלקות חוץ מנדה דהא דאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה לא שייך למימר חזקת (לי') [שלשים] אלא כיון שראוה שכנותיה לובשת בגדי נדותה הוחזקה ובעלה לוקה עליה וכן פירש"י ז"ל וכן הסכימו כל המפרשים ז"ל תדע דבתר האי מימרא מייתי בירושלמי ההיא דר"י דהורגין על החזקות ולא שאיל עלה כמה היא חזקה משמע דעלה דלעיל סמוך דאמר חזקה (לי') [שלשים] וליכא לפלוגי בין ענין לענין דהא בתלמודא דידן בשלהי (קי') [קדושין] מייתי האי דר"י דאמר מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות האי דרבין בר רב הונא איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה ע"ז ונשרפין זה ע"ז ומעשה באשה א' שבאת לירושלם ובנה מורכב על כתפה והגדילתו ובא עליה והביאוה לב"ד וסקלוה לא מפני שהוא בנה אלא מפני שהיה כרוך אחריה הרי שאין חילוק בין כל חייבי מיתות לזמן החזקה ותו דר"י הוא מארי דשמעתא דאמר הורגין על החזקות איהו הוא דאמר דזמן החזקה (לי') [שלושים] ואי איתא שיש זמן אחר לחזקה לא הוה שתיק מיניה אלא ודאי חזקת כל הדברים הללו ל' יום הנלע"ד כתבתי דוד בן זמרא: כט שאלת ממני אודיעך דעתי על ענין אביגיל עם דוד דאמרו בפ"ק דמגילה ובירושלמי דסנהדרין שתבעה דוד והוציאה לו כתם לאמר שהיא נדה וכו' כדאיתא התם ואיך יעלה על לב לומר שדוד שהיה בחיר אלקים היה רוצה לבא על א"א וכשראה שהיתה נדה חזר בו והלא א"א במיתה ונדה בכרת ולאיסור א"א לא היה חושש ולאיסור כרת היה חושש. ותו אמרו ברוכה את לה' וכו' אשר כליתני לבא בדמים תרי דמים דם נדה ודם נבל ולמה לא שבח אותה על שמנעתו מלבא על א"א. ותו דאמרו התם שגילתה אביגיל את שוקה והלכו לאורה ג' פרסאות היאך אותה צדקת גלתה את שוקה לפני דוד והתוס' הקשו קושי' זו ולא תירצו כלום ולא ראיתי לאחד מן המפרשים דברו בזה כלל. ואם במעשה דבת שבע אמרו כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה איך אפשר דיאמרו שתבע א"א בעבירה: תשובה הקושיא שהקשו בתוס' איך גלתה אותה צדקת את שוקה עוד הקשו קושיא אחרת דמחזי כגוזמא לומר שהלך לאור שוקה ג' פרסאות ותירצו דנמצא בספרים המדויקים שנקוד בהם לאורה כלומר לאור שלה פי' נתאוה לה דוד והלך באור החמימות ג' פרסאות עכ"ל. והקושיא הא' לא חזר לתרצה לפי שאפשר לתרץ דלא גלתה את שוקה לכתחילה אלא שהיא היתה יורדת בסתר ההר והרוח גילה את שוקה והיא לא היתה יודעת שאחרים רואים אותה שהרי בסתר ההרים היו יורדים ולא ראו אלו את אלו עד שפגעה בהם וכ"נ מהכתובים והגוזמא תירצו אותה ולעיקר השאלה היה אפשר לומר דס"ל לדוד דכיון שנגמר דינו דנבל להריגה מפני שמרד במלכות הרי אשתו למלך (עיין ב"ר פ' ל"ה) כשאר נכסים וכי היכי דשאר נכסים מחיים שרו למלך ה"ה לאשתו דגברא קטילא הוא וטועה היה בזה דבשלמא שאר נכסים מותרים מטעם הפקר אבל איסור א"א אינו נפקע אלא בגט או במיתה ואפשר דהיה סובר כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעו רבנן לקידושין מיניה וכן אמרו כל המורד במלכות ויגמר דינו למיתה יהיו קידושין למפרע מתנה ודוד טועה היה לא מזיד ח"ו. כ"ז כתבתי להראות פנים לפשטי הכתובים. אבל מה שאני מאמין הוא כי אביגיל פלגש היתה לנבל וקי"ל פלגש בלא קדושין וכתובה ולפיכך תבעה דוד שמותרת היא ולא נמנע אלא מפני כרת של נדה ואע"ג דהכתוב קורא אותה אשתו דכתיב ולאביגיל אשת נבל וכו' משום חשיבותה קורא אותה אשה. ותו שכך היה המנהג באותו זמן לפלגש קורין אשה דרך כבוד וכן תמצא בענין פלגש בגבעה דכתיב ויקח לו אשה פלגש וכתיב ויקם אישה וילך אחריה ומזה הטעם ניחא נמי מהקושיא שהקשו בתוס' שגלתה את שוקה כדי שיסתכל ביופיה וישאנה ואילו היתה א"א לא היתה עושה כן שהרי מנו אותה בכלל הנביאות אלא שידעה שעתיד נבל למות ותנשא לדוד זהו שאמרה וזכרת את אמתך ואמרו בגמ' דבני מערבא היא כיון שפקרה עצמה פגמה הכתוב כי מתחילה קורא אותה אביגיל ועתה אבינה ואפשר כי בתחילה שגלתה את שוקה להכי נתכוונה ולא היל יכול דוד ליקח אותה בעודו נבל חי אעפ"י שהיתה פילגש מפני שהיו מחמירים בה באותו זמן כאילו היא אשה ומעשה פלגש בגבעה יוכיח וכתב ותזנה עליו פלגשו שאעפ"י שהיא פלגש קרו ליה זנות מ"מ לא היתה א"א גמורה ודוד היה יודע זה ולפיכך תבעה והראת לו הכתם שהיא נדה ופירש מפני איסור כרת שבה ואין לנו לתלות דבר מגונה כזה בדוד משיח ה' מדעתינו שאפי' מה שמפורש בכתובים מעשה בת שבע דקדקו רז"ל כמה דקדוקים שלא חטא כ"ש בדבר שאין לו זכר בכתוב. וכי תימא משום דלא בא הדבר לידי גמר לא חשבו דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה הא ליתא שאם המניעה היתה מצדו לפי שנתגבר על יצרו ניחא אבל לא היתה המניעה אלא מפני שהיתה נדה והנפש המתאוה קצה בה שהרי הנכרים מרחקים הנדה ומקרבים שאר העריות אלא מאי אית לך למימר שלא היתה א"א או משום דפלגש היתה או תנאי היה בנישואיה ולא נתקיים התנאי והיה זה מפורסם אצל דוד ומשו"ה תבעה והיא לא השיבה לו א"א אני אלא טמאה אני וזהו שאמר הכתוב אשר כליתני מבא בדמים ולא אמר לה אשר כליתני לבא על א"א. עוד אפשר לפרש כי היא היתה יורדת בסתר מקום חשך ובלילה דכתיב אם יותר לנבל עד אור