רדב"ז כה

לאינו מכריז ולדעת הרשב"א שהעלה הדבר בצ"ע עכ"פ צריך לתרץ כמ"ש או בדרך אחרת כי מעולם לא אמרתי קבלו דעתי ולבי אומר לי שאם היה הרשב"א ז"ל רואה תשובה זו של הרב היה גם הוא עושה מעשה להקל: ולענין אי עדיף נכרי מסל"ת טפי מעבד ו פחה הדבר ברור דעדיף ועדיף וכ"נ בבירור מדברי רש"י ז"ל בסוף יבמות בעובדא דההיא פונדקית וכ"כ הר"ר ישראל וכ"כ מוהריק"ו יעיי"ש כי איני בא לשנות הדברים ולית דין צריך בושש. ועיקר מה שיש לדקדק בנ"ד בהאי סהדותא דמשמע מתוך עובדא גופא דאמר בדדמי שהרי המכה היה עומד על קרש בלב ים מוטרף והכה אותו אל החומש או במקום שיצאה נשמתו מיד וגם המסל"ת שהיה מטורף לעמוד על נפשו איך נתן אל לבו לראות שהכהו במקום שהנשמה יוצאה בו ועוד דמסתמא מיד שהכהו צלל במים אדירים ועוד שהנכרי לא היה אפשר שישהא שם עד שיצא נשמתו שגם הוא היה ממהר לצאת מתוך ההפכה מכל הני צדדי הוה משמע דלית מששא בהאי סהדותא אבל כד מעינת בה שפיר תשכח דאיכא כמה אנפי אחריני דלא אמר בדדמי ותחילה אומר כי עדות היהודי אינו מכחיש כלל עדות הנכרי המסל"ת ואינו מעלה ומוריד בדין זה כי כן דרכו של דבר ראה אותו שנפל לים בכח וצלל במים ויצא למרחוק כמנהגו של עולם ולשם אירע המעשה והיהודי לא ראה כי לא ראיתי אינה ראיה אא"כ אמר לא זזה ידי מתוך ידו וזה ברור מאד והחולק על זה חולק על האמת ואפשר שהמכה היה גבור וחזק והקרש היה כבד והכהו מכת אכזרי על הלב או בבטן ויצאו מעיו ואדרבה טירופו היה סיבה להכותו מכת מות כדי להנצל ממנו שהיה רודף אותו שאם ירכבו שניהם על הקרש קרוב הוא שימותו שניהם ועוד אפשר שהיהודי היה קרוב למיתה וחלוש מאד מחמת המים ונלאה לשוט בהכאה כל דהו יצאה נשמתו וזה קרוב מאד כ"ש שחשב שכבר מצא קצת סמך ולענין הנכרי המל"ת אפשר שהיה גם הוא על קרש או על נטל יושב בטוח וראה המעשה שהכהו ואח"כ ראה אותו צף ע"פ המים כדרך המתים וא"ת בשלמא אחר שישב זמן במים מת שכבר נתפח אזי הוא צף על פני המים אבל מיד אחר מיתה צלל במים י"ל דילמא שהה זמן מרובה עד שנתפח ועלה והקרוב אצלי הוא שעלו כלם ליבשה והשליכוהו המים ליבשה כמנהג ושם ראה את היהודי מושלך מת והבין בו וראה את המכה שהיא מכת אכזרי במקום שהנשמה יוצאה בו והכיר שמחמת המכה מת או שמא היה כל כך קרוב אצלם עד שראה שהכהו במקום שהנשמה תלויה בו או בבטן ויצאו מעיו ששוב לא יחיה או שמא הקרש היה גדול וראה אותו מושלך מת על הקרש שהרי בהכאה כל דהו היה מת כדפי' לעיל ואח"כ הפילו לים או אפשר אחר שעלו כלם ליבשה היה המעשה והרגו לפי שרצה לעלות על הקרש כשהיו בים כי הנכרי עברתו שמרה נצח כמו שהוא מפורסם באומת אדום וכך העיד עליהם הנביא או שמא בספינה עצמה היה המעשה לפי שדרך הספינה הנשברת אינה מתפרקת לחלקים בפעם א' אלא אח"ז וכשהתחילו לרבות בה המים כל אחד תופס לו קרש או חבל או עץ או קורה ורוכב בה ויושב ומצפה עד שיראה מה שיהיה בסופה ומשה קולפטי השליך עצמו בתחילה וחבירו רואה ולא עלה ואחריו השליך עצמו היהודי ואח"כ עלה משה הנז' וחזר אל הספינה שלא היה יכול לשוט ורצה לרכוב על הקרש אשר היה רכוב המרצח והגוי רואה המעשה כי עדיין בתוך הספינה היו או באחד מחלקיה וכיון שיש לתלות באחד מאלו לא תלינן דאמר בדדמי ואפי' לדעת האומרים דנכרי המל"ת אמר בדדמי. וראיה דתלינן להקל ולא להחמיר דהא תלמודא לא מפיק ממל"ת אלא במתכוין להעיד או להתיר א"כ לא דייקי אשאר אמתלאות וכ"כ הר' ישראל ז"ל והכי איתא בתשובות מור"ם דאפי' אמר הנכרי אני הרגתי את פ' מהני במל"ת ולא אמרינן דלמירמא אימא קעביד וא"כ מוכח מדבריו ומסיק שם דה"ה לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצא חן קא מכוין לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אא"כ מוכח ע"כ עוד כתב מור"ם ז"ל בתשובה דאם העיד העד לאחר ג' ימים לא אמרינן לא תהני עדות וכדתנן אין מעידין עליו לאחר ג' ימים דכיון דמעיד בסתם נהרג אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שנהרג מיד והכירו או שהיה עם ההורגים וראה חבירו שהרגוהו ע"כ וכתב עלה מוהר"ר ישראל ז"ל אלמא אזלינן בתר סתם ולא דייקינן אבתריה אלא תלינן דידע בודאי שמת באיזה ענין ומאורע שהיא ע"כ ואע"ג דכתב ז"ל דסתם כצמסיח סתם שנהרג אינו מסיח הדבר דרגיל עלמא למימר בהו בדדמי אבל בנ"ד דבגוף העדות איכא למיחש לא אמרינן וכו' ובנ"ד נמי איכא למיחש דאמר בדדמי. ליתא ולא קשיא אלא אדרבה מהך עובדא איכא סיעתא לעובדא דידן חדא דהתם מזכיר מיתה ושם מיתה נופלת על כל דרכי המיתה או ע"י הטביעה או ע"י דבר אחר ובטביעה רגילי אינשי כי חזי ליה טובע בים קורין עליו שם מיתה אבל בנ"ד שהזכיר הריגה בפוניאל לא שייך למימר בדדמי דלא קרו אינשי לטביעה הריגה בפוניאל וזה ברור מאד לכל בעלי העינים המבקשים האמת. ותו דהתם סיים דבריו ואמר דברים שמשמעותם הטביעה כמ"ש הוא ז"ל אבל בנ"ד לא הזכיר כלל. ותו כיון שהיה מספר מי ניצול ומי נטבע והיהודי לא הזכירו בכלל הטובעים אלא שנהרג בפוניאל משמע בהדיא מתוך דבריו שידע בודאי שהרגו ולא מת מפני הטביעה וטעם זה נכון מאד ולא עלה על לב בעלי הקונדריסין: ולענין אי הדרינן בתר שריותא או בתר איסורא בפ' האשה בתרא תנן אין מעידין ואפי' ראוהו מנויד וצלוב והחיה אוכלת וכו' נפל למים שאין להם סוף וכו'. מהני מתניתא ומה דאיתמר עליהו בגמ' משמע דאזלינן בתר איסורא משום חומרת א"א ולא מקלינן מידי משום עיגונא דאתתא וגרסינן נמי בירושלמי ראוהו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וצלוב אני אומר מטרוניתא עברה עליו ופדאתו וחיה אוכלת בו אני אומר נתרחמו עליו מן השמים נפל לבור אריות אני אומר נסים נעשה לו כדניאל לכבשן האש אני אומר נסים נעשו לו כחנניא וכו' ע"כ הא משמע דהדרינן אצדדי דחומרא ומהתם משמע איפכא דתנן אפי' שמע מן התנוקות וכו'. ותו תנן מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין עפ"י בת קול ומעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו' ומהני מתניתא ומעובדי דאתמר עליהו בגמ' משמע דצריך לאהדורי בתר צדדין דשריותא וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה וכדכתיבנא לעיל וא"כ קשין אהדדי י"ל דל"ק דהנך דלעיל איירי בדליכא סהדותא דמת אלא דמספקא לן עובדא היכי הוה ומשו"ה אזלינן לחומרא אבל היכא דאיכא סהדותא אפי' נכרי המל"ת אזלינן לקולא ומהדרינן אאנפי דשריותא ומקלינן משום עגונא דאתתא. וא"ת ה"מ בעד הוא דמקלינן אבל בגופא של עדות לא דגרסינן בפ' יש בכור ת"ש פדחת בלא פרצוף פנים וכו' ומתרצינן שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ופרכינן ומי החמירו בה והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה ומתרצינן כי אקילו רבנן בסופה בתחילה לא אקלו רבנן ואי בעית אימא יכיר לחוד וכו' הרי לך בהדיא דבתחילה לא אקלו רבנן אפי' דאיכא סהדותא דעלה דמתני' דאין מעידין אלא על פרצוף הפנים קיימינן. וי"ל דה"מ היכא דמעיד ראהו מת לא מקלינן לומר זה הוא עד שיכירהו יפה אבל עד המעיד שראהו שמת או שנהרג כיון שיודע שזה הוא מקלינן ביה וכן הבאתי מלשון רש"י ז"ל שכתב בסיפא לאחר שכוונו יפה שזה הקלו חכמים בסוף עדותו להחזיקן אפי' בעבד ושפחה אבל בתחילתו תחילת העדות דהיינו ראיית המת לא הקלו עד שיכירוהו יפה עכ"ל ומכאן נסתפקו וגמגמו היכא שהנכרי מל"ת שראהו צף ע"ג מים היאך נתן טביעות עין דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד