רדב"ז כב

הרגתי את פ' או הרגנו את פ' שלא במשפט שהם נאמנים שאין להם בזה תפארת אלא בושת ופגם. וכן יש לדקדק בהדיא מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל אבל אם יש אמתלאה בשיחת הגוי שמא לא יתכוין אלא דבר אחר כגון שאמר עשה לי כו"כ שלא אהרוג אותך כמו שהרגתי את פ' אין זה מל"ת שכוונתו להטיל אימה וכן אם שמע מערכאותיהם וכו' וטעמא דאיכא אמתלאה אבל אי ליכא אמתלאה הוי שפיר מל"ת אע"פ שאומר הרגתי את פ'. ומ"ש הרב ז"ל באותו פרק ישראל שאמר הרגתי את פ' הרי זו תנשא על פיו שאין אדם משים עצמו רשע והרי העיד שמת לא תידוק מינה הא אם היה נכרי במשים עצמו רשע לא מהימן אלא למימרא דישראל אע"פ שיש אמתלאה נאמן דלאו מתורת מל"ת מהימנינן ליה אלא מתורת עדות ופלגינן דיבוריה כמ"ש שהוא הרגו אין אדם משים עצמו רשע ולא מהימנינן ליה ובמה שאמר שנהרג מהימנינן ליה וכ"כ מור"ם ז"ל בתשובה דאפילו אם אמר הנכרי אני הרגתי את פלוני נאמן במל"ת ולא אמרינן דלמירמי אימה דעביד אא"כ מוכח מדבריו ומסיק דה"ה לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצא חן לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אא"כ מוכח עכ"ל. וגדולה מזו יש בהגהות ובדברי האחרונים ז"ל מעשה בנכרי שדנוהו למיתה ואמר מעולם לא פשעתי אלא פעם אחת הרגתי יהודי אחד בין ניקולא לאודיק שהיה מוליך עשרה ליטרין כסף ששלחה אשת יהודה לאחיה בניקלא והתירו את אשתו משום מל"ת ע"י ששאלו לה אם שלחה המעות ואע"ג דלא הזכיר שם היהודי עכ"ל. והרי יש בכאן ב' קולות חדא שלא הודה אלא מחמת המכות שהכוהו עד שיגיד כמנהגם דנוהו למיתה עפ"ז חשבו אותו מל"ת ותו דלא הזכיר שם היהודי ולא מכירו אלא באמתלאה כל דהו התירו דאלו ממה ששאלו לה אם שלחה מעות אין משם ראיה דכבר אפשר שנזדמנו ליהודי אחר עשרה ליטרין של כסף והולך בדרך ניקולא ואותו הוא שנהרג ואידך אזל לעלמא ומהאי עובדא אתה דן ק"ו לנ"ד שהנשים מותרות ליכא למינד מיניה. ומהך ברייתא דפרק כל הגט שמעי' נמי דישראל ששמע מפי הנכרי המל"ת נאמן וכן הסכימו כל הפוסקים ומאותה ברייתא עצמה למד הרשב"א דאצ"ל קברתיו ופריך מינה על הרמב"ם ז"ל והעלה הדבר בצ"ע וכבר כתבנו למעלה לתרץ דברי הרב ז"ל מה שיש בו די: ולענין אי איכא מששא בהאי סהדותא איני רואה שום פקפוק בעדות הא' שהעיד איך רגלי א' אמר לבחור הר' יצחק שאותו רגלי וכו' ומשמע שאמר לו הרגלי מעצמו מבלי ששאל לו הבחור כלום משמע ג"כ מסוף לשון העדות שהעיד שכן שמע הבחור יצחק תוך בודון מפי הרגלי בהיותו שמה ולשון שמע משמע שהיה מספר והוא שומע וא"כ הוי מל"ת ואפילו אם תרצה לומר דהוי ספקא אזלינן להקל ואמרינן סתמא דמילתא בדין נעשה שהיה הנכרי מל"ת. וגדולה מזו כתב מור"ם בתשובה וכן הר' ישראל בתשובה דנכרי מל"ת מנכרי מל"ת נאמן ואע"ג דלא ידעינן אם הנכרי הא' היה מכוין להעיד או להתיר שאין ממש בעדותו או אם מל"ת כיון שהנכרי האחרון לא פירש דבריו אם הנכרי הא' היה מל"ת לא תלינן להחמיר שע"י שאלה ספר עכ"ל. והשתא ומה אם בנכרי מל"ת מפי נכרי דלא ידע דינא תלינן להקל דמל"ת היה הנכרי הא' כ"ש בזמן שישראל מעיד מפי הנכרי שיש לנו לתלות להקל ולומר שישראל זה יודע שעדות הנכרי ע"י שאלה אינו כלום ופשיטא דלא שאל דבר ומל"ת היה וכדין וכהלכ' נעשה וזה ברור בעיני מאד הילכך עדות ר' צבי שהעיד מפי הבחור יצחק שהעיד מפי הנכרי הרגלי המל"ת עדות גמורה היא ועליה אני סומך בהוראה זו. ומה שכתבת לדחות עדות זו באומדנות דלא מוכחי הוא רחוק הרבה מדרכי ההוראה ועל כיוצא בזה כתבו בעלי התשובות כל המחמיר וחוקר בדברים אלו אין רו"ח נוחה הימנו ומפני שאין דרכי לחטט אחר פרטי הדברים לא ראיתי להטריח קולמוסי בזה אלא לשום מגמתי לאמת ובדרך כלל אומר לך דכיון דבדקו באותה העיר שיצאו ממנה ולא חסרו אלא אלה הג' יהודים נשותיהם מותרות בלא סימן ובלא הכרזה ובלא הכרה ובלא זכירת שמם וכך שנינו בתוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו אבל אמרו א' יצא מעיר פלונית ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו עכ"ל ופסקוה הפוסקים וכתבוה המפרשים ומכאן ראיה גמורה לנ"ד כיון שהרגלי אמר ובנסעם מפה העיר הנזכר נתחברו עמהם ג' יהודים והלכו אתם ומשמע בשעה שנסעו מן העיר ממש הילכך ליכא למיחש דהנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו וכיון שבדקו בעיר בלוגראדו ולא יצאו משם בזמן ההוא זולת אלו הג' אין כאן בית מיחוש כלל. וגדולה מזו אמרינן בפרק האשה שלום גבי עובדא דיצחק ריש גלותא דאיפליגו אביי ורבא אי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא ופסקו הריא"ף והרמב"ם ז"ל וגדולי הפוסקים כרבא כפי הכלל המסור בידינו אביי ורבא הלכה כרבא והא הכא דאיכא למיחש שמא בין קורטובא לאספמיא איכא ריש גלותא אחרינא ואפ"ה לא חיישינן משום ולא מחזקינן איסורא מספקא כ"ש בנ"ד דלא תלינן דהנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו דהוי חששא רחוקה ולא תלינן בה לאסור אשה ולעגנא מספק וקרוב אני לומר דאפילו אביי מודה בהא דבשלמא התם איכא למיחש לתרי יצחק ר"ג אע"ג דלא אחזוק דילמא איכא תרי יצחק ואנן לא ידעינן להו אבל בנ"ד אם היו שם יהודים אחרים קהל בלוגראדו היו שומעים בהם וכיון שלא שמעו ודאי שלא היו שם אחרים שנכנסו בספינות ובר מן דין הכא לא שייך הך חששא כלל כיון דאמר הרגלי ובנסעם מפה העיר נתחברו וכו' ודברים ברורים הם לא היו כדאים לכותבם אלא להפיק רצונך: ולענין שאר עדויות הדבר ברור אצלי שאין ראוי לסמוך עליהם להתיר דבר שבערוה דדוקא כשהוא מנ"ת ממש האמינו אותו רבנן להא מילתא אבל מתכוין להעיד או מתכוין להתיר לא האמינו את הנכרי ובשלמא היכא דהנכרי הוא מתחיל מל"ת אע"ג דאנן מגלינן ליה מילתא שפיר דמי כההיא דפונדקות דכיון שראתה אותם בכתה והכירו שעל חברם שהניחוהו חולה היתה בוכה ולפיכך שאלו לה איה חברינו אבל באלו העדויות הדבר נראה שלא העידו אלא ע"פ השאלה כי הדבר היה מפורסם מאד שהיו יהודים בתוך הספינה והנכרי מבין שישראל ששאל על הספינות לא על הרגליים הוא שואל אלא על היהודים והוי כאילו שאלו מה נעשה מן היהודים שהיו הולכים בספינות ולא תמצא בכל עובדי דתלמודא אלא שהנכרי מתחיל לדבר מנ"ת ומש"ה מקשו בגמ' בפשיטות עלה דההיא פונדקית והא איה חברינו קאמרי לה ותירצו כיון דחזיתינהו בכיאו להביא ראיה לדין זה מהא דגרסינן בירושלמי איזהו מכוין ר' יוחנן אמר כל שמזכירין לו אשה ור"ל אמר כל ששואלין אותו והוא אומר פי' איזהו מתכוין שהוא פסול לעדות אשה רי"א כל שמזכירין לו אשה ור"ל אמר כל שמזכירין לו אשה מל"ת הוי איזה שמתכוין כל ששואלין אותו והוא אומר ומעתה הדבר ברור דקי"ל כר"י לגבי ר"ל והשתא ומה אם מפני שמזכירין לו אשה אפילו אם תרצה לפרש אשתו של מת חשבינן ליה מתכוין ופסול כ"ש בזמן ששואלין אותו על המעשה בעצמו אע"פ שאין מזכירים לו היהודים דפשיטא דהוי מתכוין ופסול. וקרוב אני לומר דאפילו ר"ל מודה בהא דהיינו כל ששואלין אותו והוא אומר שואלין איך היה המעשה והוא מספר להם כל מה שאירע בין ליהודים בין לנכרים דאלת"ה לא הוי לר"ל מתכוין היכא ששואלין אותו מה נעשה ביהודי פלוני. וכי תימא ה"נ ליתא דהכי הול"ל ר"ל איזה מתכוין כל ששואלין אותו איה פ'. ותו דנמצאו ר"י ור"ל חלוקים מן הקצה אל הקצה. ותו דכל עדויות שבעולם הם שואלין אותו איך אתה יודע דבר פ' או היה המעשה והוא מספר והולך והכא נמי דכוותה ששאלו מה היה המעשה אם אמת הוא שנ' ספינות נתפסו מלסטים ונהרגו היש לך שואלין אותו ומשיב גדול מזה ואפילו אם תדחוק עצמך