רדב"ז כ

דלא מקלינן ובכל מקום שתמצא דלא מקלינן בגופא של עדות הכוונה הוא בזמן שבא להעיד על המת ואנו חוששין שמא לא הכירו יפה צריך לחקור עד שנדע הדבר בבירור דהא ממתני' דאין מעידין אלא על פרצוף פנים ומסוגיא דאיתמר עלה ילפינן לה תדע שהרי כתבו לראיה את הירושלמי שכתבתי למעלה והתם איירי בעיקר העדות אם ודאי מת או שמא לא מת משמע דהיכא שמעידין שמצאו מת דמיא לכל הנך דראוהו מגויד או חיה אוכלת בו וכו' וכי היכי דהתם אזלינן לחומרא הכא נמי אזלינן לחומרא ומדקדקין בעדותו בד"א היכא דהעד בעצמו שראה איתיה קמן אבל אם הוא עד מפי עד או מפי נכרי מסל"ת אין מדקדקין עליו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק בתרא מהלכות גירושין אבל היכא דהנכרי המסל"ת שראהו שמת או שראה שהרגוהו או הרגתיו כנ"ד אין מדקדקין עליו לדעת היאך יודע עדות זה אם מפי השמועה או מפי הראיה ואין צריך לדקדק אם היה זה שמעיד עליו ארוך או קצר בחור או זקן ולא אחד מכל הדקדוקים כשאר העדויות הילכך בנ"ד אפי' שהיה הנכרי המסל"ת בפנינו לא היה צריך לחקור עליו אם הוא הרגם או אחרים הרגום אם בתוך הספינה או חוץ לספינה וכן כל כיוצא בזה בדברים אלו שכיון שהגידו שנהרגו אין צריך יותר וכן יש ללמוד מאותם המעשים שבתלמוד בסוף פרק בתרא דיבמות שהשיאו את נשותיהם ולא חקרו על עדויות כיצד ידעו שמתו וכן משמע בהדיא מלשון הרא"ש ז"ל שכתבתי למעלה. וא"ת בשלמא התם בעובדא דהרא"ש איכא סהדי שנתלוה זה היהודי עם הנכרי המעיד אבל בנ"ד ליכא סהדי. הא לא קשיא כלל שכל קהל בילוגראדו מעידים שלא נתלוו יהודים עם רגליים ונהרגו זולת אלו כאשר מבואר בכתבם בהדיא וכן משמע בהנהו עובדי דגמ' דהא לא פריש תלמודא אם יש עדים שנתלוה עמו או לא אלא מאי אית לך למימר שהיה הדבר ידוע להם שנתלוה זה היהודי עם זה הנכרי או ע"פ עדים או כגון שלא יצא יהודי אחר באותו זמן אלא זה וכן באידך עובדי כגון שהיו יודעים שלא יצאו בקולר זולת אלו וכן באידך עובדי ומשו"ה לא אשכח הרא"ש ז"ל צריכותא אלא בין רבים למעטים כמו שמפרש באותה תשובה. וכן יש להביא ראיה מתשובת הרמב"ם ז"ל וז"ל ראובן היה נושא ונותן בחוץ ויצא לישא וליתן בכפרים של עכו כמנהגו והפקיד כליו שם ולקח מהם מקצת והלך למכור בעיר אחרת המתין ג' ימים ולא בא אז הביא כליו לאשתו שאלוהו עליו אמר הלך ולא חזר לימים עברו יהודים מכפר עכו דרך שם אמרה להם נכרית א' לאן אתם הולכים א"ל לכפר פלוני א"ל לא תזוזו מכאן לכו וחזרו לבתיכם שמא יארע לכם כמו שאירע ליהודי א' שאלוה מה אירע לו אמרה יצא מעיר פלוני ללכת לעיר פלוני ויצאו אחריו והרגוהו שאלוה מאין תדעי זה האיש אמרה הוא היה מודעתינו ועושה מלאכתינו כשהיה בעירו ובאו העדים לב"ד שבעכו והתירוה לינשא. תשובה אשה זו מותרת לינשא שזאת הנכרית מסיחה לפי תומה ואעפ"י שחזרו ושאלוה כמעשה בצוער עיר התמרים ואע"פ שלא הזכיר שמו ולא ידע אותו בשמו כמעשה בצידן ואנטוכיא וכל אלו הדברים חוזרים וכו' כדלעיל למדנו מתשובה זו שאין מדקדקים בעדות אשה עגונה אפי' בעדות עצמו כלומר בגופה של עדות שהרי ב"ד של עכו לא הצריכו לחזור ולשאול מהנכרים שהרי לא הלכה לה ממקומה אם ראתה כשהרגוהו או שמעה מפי אחרים או שמצאתו הרוג והכירתו או אמרה כן מפני שהלך ולא חזר אלא כיון שאמרה הרגוהו לא הצריך עוד והוא ז"ל הסכים למה שעשו ב"ד של עכו ואי קשיא לך האי סוגיא בפ' יש בכור הא תריצנא לה דהתם תחילת העדות והכא סוף העדות או נמי דלא ס"ל כהך תירוצא אלא כאידך יכיר יכירנו אי נמי דבנכרי המסל"ת אין מדקדקים עליו דלאו מתורת עדות מהימנינן לה וכ"ש בנ"ד שאומר אני הרגתי כמו שאני עתיד לבאר בעז"ה: למדנו מתשובה זו שכל המחמיר ומדקדק בעדות אשה אין רוח חכמים נוחה הימנו. ועוד שלא יאמר קברתיו דלא בעינן שיאמר קברתיו שהרי הנכרי תלא אמרה קברתיו עוד למדנו דכיון דהתחילה להסיח לפי תומה אעפ"י שעיקר העדות אמרה ע"י שאלה הוי שפיר מסל"ת והכי איתא בשלהי יבמות מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וכו' בחזרתם אמרו לפונדקית איה חברינו ואמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ואמרינן עלה בגמרא מאי גריעותא דפונדקית אמר רב כהנא פונדקית נכרית היתה ומסל"ת היתה זה מקלו תרמילו וכו' ואקשינן והא איה חברינו קאמרי לה ומשני כיון דחזתינהו בכתה וכתב עלה הריא"ף ז"ל שמעינן מינה וכו' ואיכא למידק עלה מה הוצרך הרב לומר האי ושמעינן מינה פשיטא דשמעינן מינה הכי דהא אפי' לא אמרה דבר אלא דבכתה חשבינן לה מסל"ת כ"ש היכא דהתחילה לספר מסל"ת ונ"ל דמשום דבהאי עובדא איכא כמה אמתלאות דקושטא קאמרה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו הו"א דמשום הני אומדני האמינוה אעפ"י שהגידה ע"פ שאלתם אבל בעלמא היכא דמסל"ת ולא אמר אמתלאות אימא לא נאמין עד שיהא מסל"ת מתחילה ועד סוף לכך הוצרך הרב לומר ושמעינן מינה וכו' שעיקר מה שהאמינוה מפני שבכתה כשראתה אותם מפני שאר אמתלאות ומעשה שהיה כך היה. הילכך בנ"ד אעפ"י שלא היה שם שום אתמלאה ולא אמרו אלא נהרגו בלבד הוי סגי כ"ש שכבר יש קצת אמתלאות כאשר אני עתיד לבאר בעז"ה. ואם תשאל ותאמר איך אתה סומך על שאלה זו והרי היא חולקת על מ"ש הרב ז"ל בפסק דמצריך בנכרי המסל"ת שיאמר מת וקברתיו ואילו במעשה באותה נכרית לא אמרה קברתיו. אין זו שאלה דמה שהצריך הרב לומר קברתיו ה"מ היכא דאין מכירו ולא הזכיר שמו אבל היכא דמזכיר שמו או מכירו כמעשה דאותה נכרית דאמרה מודעתינו ועושה מלאכתינו אין צריך לומר קברתיו. וכן דקדקתי מלשן הרב ז' ומן המעשיות שבאו בתלמוד דאילו בג' מעשיות אחרונות כתיב חבל על יהודי שהיה עמנו וכו' וכן ב' בני אדם שהיו אסורים בקולר או נושאים גמלים הוא המעשה של ס' בני אדם שהיו מהלכים בדרך ביתר לדעתי. וא"ת למה שינה הרב ז"ל הלשון וגמלים מאן דכר שמיהו. וי"ל שבא הרב ז"ל לתת צריכות להני עובדי לא מבעיא חבל על יהודי וכו' דפשיטא דכיון שהיו מכירים אותו שנתלוה עמהם דנאמן אלא אפי' שלא היו מכירין אותם מצד עצמם אלא ע"י שהיו אסורים בקולר אפ"ה נאמן ולא מבעיא זה דסוף סוף יש קצת סימן בהם שהיו אסורים בקולר אלא אפי' שלא הכיר אותם אלא ע"י שהיו נושאים גמלים שהוא סימן חוץ לעצמן נאמן שלא הלכו בדבר להחמיר אלא להקל וסתם שיירא של ס' בני אדם יש עמהם גמלים ובתנאי שידענו שלא יצאו ס' בני אדם נושאים גמלים זולת אלו הילכך בהני תלת עובדי שלא היה הנכרי מכירם ולא מזכיר שמותם צ"ל קברתיו כלישנא דתלמודא ואילו בראש הפרק כתב הרב ז"ל כיצד היה הנכרי מסל"ת ואמר או לפלוני שמת וכו' אוי שהיה מסל"ת ואומר כשהייתי בא בדרך ונפל פ' שהיה הולך עמנו הרי בכל אלו מזכיר שמו ולפיכך לא הזכיר הרב כאן שיאמר קברתיו והיינו הנך עובדי קמאי שהוזכרו בגמרא מאן איכא בי חיואי שרוב חיואי וכו' לפרשא זריזא דהוה בפומבדיתא וכו' מאן איכא בי חסא וכו' הרי בכל הני מזכירו או מכירו ואינו אומר קברתיו וכ"כ בעל מ"מ והרי הוא כתוב לפניך (עי"ע) וכ"כ הר"ן ז"ל בתשובה אין בזה ספק אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שכ"כ הוא בכיוצא בזה פ' אחרון מה' גירושין דכל שהוא מכירו אינו צריך לומר אלא מת בלבד וכו' טעמא דמילתא דיותר אדם בקי במי שמכירו מבמי שאין מכירו הילכך כל שאומר מת סגי אע"ג דלא אמר קברתיו ולא אמרינן בדדמי אמר אבל כשאינו מכירו אז חיישינן דאמר בדדמי אפי' שאין הדברים ברורים עד דאמר קברתיו עכ"ל. וכ"כ ריב"ש בתשובה וז"ל ואני איני חושד את הרמב"ם שיצריך שיאמר קברתיו בכל נכרי המסל"ת דהא בגמ' גבי מאן איכא בי חיואי לא אמר קברתיו