רדב"ז יט

בשבת ט' לכסלו שנת הש"ז לפרט בא לפנינו הר' דוד בר דוד והעיד גם הוא בפנינו עדים ח"מ איך שמע שהיו אומרים איך באו לסטים על ג' ספינות והנך אצל הרגליים הבאים מבאי בודון ושאל מאתם אם היה אמת ששלש ספינות נתפסו מלסטים ונהרגו והשיבו לו הרגליים מן הבאים אמת ואמת ובלשון ישמעאל טאין טאין הספינה האחת מהרגליים ההולכת מפה בלוגראדו וג' יהודים עמהם אותה הספינה לבדה קצת הרגליים נהרגו וקצת נמלטו והיהודים אמת ואמת נהרגו ברדתם על הדרך ללקוט ענבים מהכרמים ושמה נהרגו וכך שמע הר' דוד הנז' מפי הרגליים הבאים הנז' וזהו עדותו ביום הנז' וכתבנו וחתמנו פה בלוגראדו ושריר וקיים משה בנימין יאודה בר דוד ז"ל מודה אני דוד בר דוד במסירת הקולמוס צוה לחתום כר' יוסף בר יעקב הלוי מק"ק שלום במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא ב"ד כד אתו קדמנא סהדיא אלין צבי בר אליקים אשכנזי וה"ר חיים בכמוהר"ר פינחס והר' דוד בר' דוד ואסהידו על חתימת ידיהון ואשרנוהי וקימנוהי כדחזי וקיים יוסף בכ"ר יצחק נ"ע דיין. יוסף בכ"ר שלמה בינ"ה דיין יוסף בכ"ר דניאל בדון דיין. בפ"ע ח"מ אנחנו ק"ק בלוגראדו איך בא לפנינו עדות ברורה שנהרגו ג' יהודים תוך ספינת הרגלים כמו שיראה לעיני העדה ולכן אנחנו ק"ק יצ"ו הנז' מעידים עדות ברורה איך מאותו זמן יום רשום בתוך הכתב ט' באב יהפכהו ה' לששון ולא נהרגו שום איש אחד מתוך היהודים רק אל והג' יהודים הנזכרים שנהרגו ואנו מעידים על נשמתינו שהג' יהודים הנז' שהעידו בפנינו שנהרגו תוך הספינה מהרגליים כנראה בעיניכם הם אותם השלשה יהודים שיצאו מפה עם הרגליים הנז' יום ט' באב ונכנסו תוך הספינה מרגליים הנז' כנז' והם היו דוד ן' יוסף ערבתו ור' מנחם בר משה עזרא לוי ובחור ג' נער שכגיד לנו שהיה גיסו של מתתיא יוסף הקצב ושעמד בסופיאה עם גביר ואלו היו אותם שאנחנו יודעים בשפה ברורה שיצאו מפה בלוגראדו עם ספינת הרגליים וכתבנו וחתמנו היום יום ו' י"א לכסלו ש' הש"ז לפרט ושריר וקיים חיים בכר פנחס נ"ע. דוד בר דוד נ"ע. יוסף בכר דניאל באדון. משה בכר יעקב. יאודה בר דוד ז"ל. עכ"ל העדויות: תשובה תחילה יש לדקדק. (א) אי הדרינן אאנפי דאיסורא משום חומרת אשת איש או אאנפי דשריותא משום עיגונה דאיתתיה. (ב) תו אי הדרינן אאנפי דשריותא אפי' אגופא דסהדותא או לא. תו אי פסקינן הילכת' כבתראי דלא בעו דלימא וקברתיו בגוי המסל"ת או כקמאי דבעו דלימא מת וקברתיו. (ד) תו אם הגוי יאמר הרגתי את פ' אם משיאין את אשתו על פיו או לא. (ה) תו אם ישראל מעיד מפי גוי המסג"ת נאמן או לא. ו) תו גוי המסל"ת ואיתיה קמן אי צריך לדיוקי סהדותא לברורי מילתא או לא. (ז) תו אי איכא מששא בהאי סהדותא כיון שאין מזכירין שמם ולא מכירים אותם. (ח) תו אי דמי נ"ד לשעת מלחמה או רעבון ואמר הגוי בדדמי או נא. (ט) תו אם יש הכחשה באלו העדויות או לא. י) תו אם יש לחוש דהנך אזיל לעלמא והני דאסהדי עליהו אחריני נינהו הרי לך י' דברים דאיכא לעיוני בהו בנ"ד ואע"ג דאכתי איכא דקדוקי אחריתי הכל יתבאר באר היטב אגררא דהני בס"ד. תנן בפ' האשה אין מעידין וכו' ואפי' ראוהו מגויד וצלוב והחיה אוכלת בו וכו' נפל למים שאין להם סוף וכו' מהני מתניתא וממה דאתמר עליהו בגמ' משמע דאזלינן בתר אנפי דאיסורא משום חומרת א"א ולא מקלינן מידי משום עיגונא וגרסינן נמי בירושלמי ראוהו מגויד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחיה וצלוב אני אומר מטרונית עברה עליו ופדאתו וחיה אוכלת בו אני אומר נסים נעשו לו כדניאל וכו' אלמא חיישינן לחששות רחוקות ותלינן בכל דהו להחמיר ולא הדרינן אאנפי דשריותא ואילו התם משמע איפכא דתנן אפי' שמע מן התנוקות וכו' ותנן מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין ע"פ בת קול ומעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו' מכל הני מתניתא ומכל הנך עובדי דמייתי תלמודא עליהו משמע בהדיא דהדרינן בתר אנפי דשריותא ותלינן בכל דהו להקל משום עיגונא דאיתתא וצריך לתרץ דהנך מתניתא דלעיל ומה דאתמר עליהו כיון דליכא סהדי דמית משו"ה אזלינן בהו לחומרא אבל הנך מתניתא דאיכא סהדותא דמת מקלינן בסהדותא משום עיגונא דאיתתא ותלינן בכל דהו להקל ונאמר דקושטא קאמר דמית משום חומר שהחמרת עליה בסופה וטעמא דמילתא דכיון דספיקא נפל בגופה דעובדא מוקמינן ליה אחזקת חי אבל כשיש עדות מיהא דמית איתרע חזקת חיותיה והדרינן אאנפי דשריותא משום עיגונא דאיתתא תדע שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה וז"ל וכל אלו הדברים חוזרים אל עקר אחד והוא שאין מדקדקים בעדות אשה עגונא וכל המחמיר וחוקר בדברים אלו לא יפה עושה ואין רו"ח נוחה הימנו שעיקר תקנתם הקלו משום עיגונא דאיתתא עכ"ל ועדיין אכתוב לקמן השאלה והתשובה בע"ה. וז"ל הרא"ש ז"ל בתשובה על מעשה אותו תלמיד שמו ר' אשר וכתב כל הנך עובדי שבתלמוד אח"כ כתב וז"ל מכל אלה המעשים יש לידע שהרבה הקילו חכמים בעדות אשה משום עיגונא כמעשה הראשון וכו' ולא הוזקקו ב"ד לחקור מן הנכרי אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לו ושוב נתלוה אחר עמו עכ"ל ועיקר טעמו של דבר שמתוך חומר שהחמרת עליה בסוף הקלת עליה בתחלה משום דאשה דייקא ומינסבא וכ"כ בתשובה שלמעלה ממנה וכן ראוי לכל מורה לחזור על כל צדדין להתיר עכ"ל. וז"ל מוהר"י קולון ז"ל סי' קנ"א ברוך אתה כי תלך בדרך טובים רז"ל אשר כמה וכמה חשו לעיגונא דאיתתא וכמה קולות הקלו בה מפני טעם זה וכן הדורות הבאים אחריהם זה אח"ז חזרו בצדדין וצדדי צדדים בשריותא דאתתא כאשר בא בשאלה הזאת וגם אתה צדדת צדדין וטעמים נכוחים וישר כחך אריה עכ"ל. הרי אתה רואה בעיניך דכל חכם וכל מורה צריך לבקש צדדים להתר דהוי כמקום סכנה דאי לא סמכת אהני לא תשכח אחריני ותני ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבים ונותנים אע"פ שאין מכירין ופירש"י ז"ל שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ואפשר דמהאי טעמא נמי איפסיקא הילכתא כמאן דאמר אין בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה אע"ג דלפעמים אית בהו דיני נפשות וכל המבקש אומדנות ודקדוקים להחמיר ולאסור לעגן את האשה אין רו"ח נוחה הימנו: ולענין אי הדרינן אאנפי דשריותא אפילו אגופא דסהדותא לכאורה הוה משמע לי למימר דלא מדגרסינן בפ' יש בכור ת"ש פדחת בלא פרצוף פנים ומתרצינן שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ופרכינן ומי החמירו בה והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה ומתרצינן כי הקילו רבנן בסופה בתחילתה לא אקילו רבנן ואי בעית אימא יכיר יכירנו וכו' הרי לך דבתחילה לא אקילו רבנן אפי' היכא דאיכא סהדותא דעלה דמתני' קיימינן דקתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' וכ"כ במרדכי פרק בתרא דיבמות דבגופא של עדות לא מקלינן ומייתי האי דיש בכור ומייתי הך דירושלמי דכתיבנא לעיל וזה הלשון בעצמו כתב בהגהות במיימוני ואפשר שאחרים ג"כ כתבוהו וכלם טעם אחד להם. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דבגופא של עדות איכא תרי גווני חד היכא שהעדים מעידים שמצאוהו מת או נהרג כההיא מתני' דמייתינן מינה בפ' יש בכור או כההיא דמייתי במרדכי דראוהו מת אף על פני המים ועל זה גמגמו התם היאך נתן טביעות עין בכוונה בכי האי גוונא צריך לדקדק עליו היאך ראה אותו ואם הכיר אותו יפה או לא כי זה נקרא תחילתו של עדות כלומר בזמן שראה העדות ובהא לא מקלינן מידי וכ"נ מלשון רש"י ז"ל בפ' יש בכור וז"ל אבל בתחילת העדות דהיינו ראיית המת לא הקלו עד שיכירוהו יפה וזה הלשון עצמו הוא אשר כתבת בשם מוהר"ר ישראל ז"ל אלמא בהכרת המת הוא