רדב"ז יז

שאוסר ויש מי שמתיר תשובה הדין עם המתיר דכל שבא עד אחד אפי' עבד אפי' שפחה ואפי' עד מפי עד נאמן וה"ט משום דאיתתא דיקא ומינסבא דמתוך חומרא שהחמרת עליה וכו' ודברי האוסר לא ידעתי על מה סמך עד שאשמע טענותיו עכ"ל ומדלא חשש ז"ל לומר שמא אחר שלשה ימים מצאו הרוג אלא התיר משמע לדעתי שמיקל למעשה. וז"ל הטור ואפי' אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין עליו לאחר כמה ימים ע"י טביעות עין של גופו וכוונתו ואפילו אם הוא חבול בפניו שאין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים אם מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג תולין שנהרג תוך שלשה ימים ומעידין עליו עכ"ל. ומעתה אני דן קל וחומר לנ"ד שהיה שלם בצורתו ופרצופו ואיבריו שלמים והכירו ע"י טביעות עין וסימני כליו שתולין להקל וזו אינה צריכה לפנים: ולענין שלא הזכיר שמו ולא נתן בו סימנים מובהקים גדולה מזו שנינו בתוספתא דתניא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו אבל אמרו אחד יצא מעיר פלוני מפשפשין באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא אשתו עכ"ל ופסקוה כל הפוסקים וכתבוה כל המפרשים. הילכך נ"ד כיון שלא היה אחר שתופר אלפרא בגאמע טילין כיון שלא חסר אלא זה באותו פרק תנשא אשתו דדמיא ממש לאותה תוספתא דכתיבנא לעיל וכ"ש שהנכרי מעיד שהכירו בטביעות עין ונתן בו סימנים אעפ"י שאינם מובהקים והזכיר שם מקומו ומלאכתו ושהיה אוהבו ושהלך לבקש את השומרים לתבוע את דמו ולנקום נקמתו שכ"ז מורה שהכירו יפה העדות גמורה היא ותנשא אשתו. ולענין אם נקרא מסל"ת כיון שעיקר העדות הגיד ע"י שאלת הישראל גרסינן בשלהי יבמות מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והניחוהו בפונדק בחזרתם אמרו לפונדקית איה חבירינו ואמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו וכו' ואמרינן עלה בגמרא מאי גריעותא דפונדקית אמר רב כהנא פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו ואקשינן והא איה חברינו קאמרי לה ומשנינן כיון דחזיתנהו בכתה ואמרו לה איה חבירינו א"ל מת וקברתיו עכ"ל וכתב עלה הריא"ף ז"ל וש"מ דהיכא דמתחיל הנכרי המסל"ת אע"ג דהדרינן ומגלינן למלתא מיניה שפיר לא נפק ליה מתורת מסל"ת אלא נאמן ומשיאין על פיו עכ"ל וכן היא הסכמת כל הפוסקים שראיתי ומכ"ש לנ"ד אם מפני שבכתה כשראתה אותם חשבינן לה מסל"ת כ"ש כשאמר מסכן יהודי אחד שמצאתיו הרוג לפני בור אחד וכו' וזה ברור מאד. אלא דאיכא למידק מה הוצרך הרב לומר ושמעינן מיהא וכו' פשיטא דשמעינן דהא אפי' לא אמרה דבר אלא מפני שבכתה חשבינן לה מסל"ת כ"ש בעלמא. וי"ל דמשום דבהאי עובדא אמרה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו ואין לך אמתלאות גדולות מאלו ומשו"ה הימנוה אעפ"י שהגידה עפ"י שאלתם אבל בעלמא שאין הנכרי אומר שום אמתלאה לאמת דבריו הוה אמינא שלא היה נאמן עד שיהיה מסל"ת מתחילה ועד סוף לכך הוצרך הרב לומר שמעינן מהא וכו' שעיקר מה שהאמינוה מפני שבכתה כיון שראתה אותם ולא מפני שאר אמתלאות שנתנה ומעשה שהיה כך היה ולא מפני שהיתה צריכה לומר דבר מכל זה זולתי מת ואפילו לדעת מי שסובר שצ"ל מת וקברתיו מכ"מ זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו לא היתה צריכה לומר אלא מעשה שהיה כך היה: ולענין גוי המסל"ת אם הוא נאמן כשאומר מצאתיו הרוג אע"ג דכתבו בשם אור זרוע שכתב בשם רבינו שמחה ורבינו יונתן ז"ל שאינו נאמן לפי שצריך טביעות עין וכל מסל"ת אין לסמוך על טביעות עינו מ"מ נראה לי לחלק לנ"ד שכיון שהיה הגוי מכירו ואוהבו ביותר עד שהלך לבקש השומרים לדעת מי הרגו ולנקום נקמתו ודאי נתן בו עיניו להכירו יפה יפה ע"י טביעות עין ודמי ממש לישראל המעיד וראוי לסמוך על עדות כזה וכ"ז הוא אחר שנודה שדברי רבינו שמחה ורבינו נתן אין חולק עליהם כי לע"ד כל הפוסקים חולקים עליו ואם יש מקום לטעמם הוא כשאין הגוי מכירו את ישראל אבל אם היה מכירו מתחילה מעיד עליו דשפיה אית ליה טביעות עין בו ואע"פ שהה"ר ישראל ז"ל כתב בתשובה הפך זה שכתב שבזמן שמכירו אינו מעיד עליו לפי שסומך על סברתו ואינו נותן בו טביעות עין כדי להכירו אין אני מאמין ומודה לו בסברא זו כלל ויש לי אילן גדול והוא רבינו מאיר בר רבינו ברוך ז"ל שכתב בתשובה וז"ל אחר שכתב תשובת ר"ת כתב אלמא אם המעיד עליו היה מכירו מחיים ומעיד עליו אחר מותו שהכירו בטביעות עין מהימן אף לאחר מותו כמה ימים וה"ה בעדות נכרי המסל"ת דמכירו ומעיד עליו אפי' לאחר כמה ימים מהימן דכל מאי דמהימן ישראל בעדות אשה להיתר מהימן נכרי המסל"ת עכ"ל. הרי אתה רואה בעיניך שזה חולק על סברתו של הר"ר ישראל ז"ל שיותר יש לסמוך על טביעות עין במי שהיה מכירו מחיים מאותו שלא הי' מכירו וגם חולק על רבינו שמחה ורבינו נתן ז"ל שהרי כתב שכ"מ שישראל מהימן בעדות אשה להיתר מהימן נכרי מסל"ת. וגדולה מזו ראיתי דעדיף נכרי מסל"ת מעד ישראל דעד המתכוין להעיד אמר בדדמי אבל נכרי לא אמר בדדמי וז"ל ההגהות המימוניות ובתשובת רבינו מנחם ורבינו אלעזר ורבינו קלונימוס ז"ל יש במקום שאומר העד אפילו בשעת מלחמה ראיתיו הרוג אחר כן והכרתיו בטוב מאד בטביעות עין פשיטא דנאמן דלא גרע עד מאשה גופה דאם אמרה מת על מטתו מהימנא דלא שייך למימר בדדמי אלא באומרת מת בעלי במלחמה אבל באמתת דבר מה לי עת מלחמה מה לי עת שלום וטובת הלב דלא שייכא למיחש דילמא אמרה בדדמי גבי נכרי שאינו נאמן כי אם במסל"ת דבשלמא ישראל המתכוין להתיר יש לומר שנתן דעתו בשעת מלחמה להעיד להתיר ואמר בדדמי בדבר דהווה להיות אבל נכרי המסל"ת ואין כוונתו לשום דבר לא אמרינן בדדמי כי אם כאשר ראה וסברא נותנת כן עכ"ל וכן הסכים רבינו שמואל ז"ל עכ"ל. הרי לך בהדיא שכל אלה הרבנים חלוקים על מה שכתב באר זרוע ועליהם ראוי לסמוך ולהלכה וטעמא דמסתבר הוא ומדבריהם למדנו דעדיף טפי היכא שהעד אומר מצאתיו הרוג מהיכא שאומר מת או נהרג ואצ"ל לגבי גוי מסל"ת דלא שייך בה בדדמי והיינו דבהנך עובדי דשלהי יבמות לא נשמט אחד מן המפרשים לפרש דה"מ כשראו שמת או נהרג אבל מצאוהו מת או הרוג לא מהימן דמכ"ש הוא דאם כשאומר מת או נהרג דאיכא למימר דילמא אמר בדדמי אמרי מהימנינן ליה משום דמסל"ת כ"ש היכא דאמר מצאתיו הרוג או מת דליכא למימר בדדמי דודאי נאמן ודברים פשוטים הם לכל יודעי ספר ובא"ז במקום אחר כתב וז"ל אם הגידו גוים מצאנו הרוג וקברנו אותו והגידו לפי תומם על פרצופו ופדחתו וחוטמו ושערו ועל חוטמו היה גרשושות וכן היה במי שהגידו ביהודי אשר נאבד והשיב אבא מורי ז"ל שהאשה מותרת דגאשישית על חוטמו סימן מובהק היא וסמכינן עליה אפילו למ"ד סימנים דרבנן עכ"ל הרי פשט הלשון חולק על מ"ש הוא עצמו בשם רבינו שמחה ורבינו נתן ז"ל וליכא לפלוגי בין מכירו כדמפליג ה"ר ישראל ז"ל דאי לאינו מכירו הכי איפכא מסתברא וכדברירנא לעיל וליכא לפלוגי נמי משום דאמרו הגוים קברנו אותו ומשו"ה נאמן חדא דלא תלו טעמייהו דמאן דאסרי בהכי ותו דהא תינח למאן דבעי למימר קברתיו אבל לכל הפוסקים דסברי דלא צ"ל קברתיו מאי איכא למימר והנכון בזה דאביו של א"ז דבר ע"י סימן מובהק ולא צריך לטביעות עין ולהכי מהימן אבל רבינו שמחה ורבינו נתן ז"ל איירו בסימנים בלתי מובהקים דצריכין לטביעות עין ומשו"ה לא סמכינן עלוהי. והשתא לא קשיא מדידיה לדידיה שכתב דברי אביו ודרבינו שמחה ואם רבינו שמחה איירי ע"י סימנים מובהקים כבר כתב הר"ר ישראל ז"ל באחד מן הצדדין צ"ל שאביו של הרב ח"ז חולק גם כן [על] רבינו שמחה ז"ל ורבינו נתן ז"ל וסובר ככל אותם