רדב"ז טז

לבקש השומרים לחקור עליו לידע מי הרגו עכ"ל, ושאלת ממני אם אשתו מותרת עפ"י זה העדות או לא: תשובה לכאורה משמע דלית מששא בהאי סהדותא אבל משום עיגונא דאיתתא בעינא לאהדורי אאנפי דשריותא ולברורי מילתא אליבא דהלכתא ומאי דאיכא לעיוני בה אם עד המעיד מפי נכרי המסל"ת אם כשר לעדות אשה דדילמא עד מפי עד מפי אשה התירו אבל לא מפי נכרי מסל"ת ותו דניחוש דילמא אחר שלשה ימים להריגתו מצאו ואין מעידין עליו דדילמא נדמה לו כאותו עברי שהיה מכיר ואינו אלא אחר ותו דלא הזכיר שמו ולא שם עירו ותו דארוך וקצר וסימני כליו לא הוו סימנים מובהקים ותו אם נקרא זה מסל"ת כיון שעיקר העדות אמר עפ"י שאלת היהודי ותו אם מסל"ת נאמן אפי' שלא יאמר קברתיו ותו דעדיפא מכלהו דאין מסל"ת נאמן אלא בזמן שאומר מת או נהרג אבל מצאתיו הרוג אינו נאמן אפי' ע"י סימנים מובהקים לפי שצריך טביעות עין ובשלמא ישראל המעיד בתורת עדות נותן דעתו להכירו ע"י טביעות עינא אבל נכרי המסל"ת חשב שזהו פלוני ואינו וכ"ש בנ"ד שלא נתן סימנים מובהקים. וכן כתוב באור זרוע וז"ל ועוד כתב רבינו שמחה ז"ל ורבינו נתן ז"ל דאין מסל"ת נאמן אלא כשאמר נהרג או מת משום דלא צריך טביעות עין אבל מצאתי פ' הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך טביעות עין וכל טביעות עין צריך עיון גדול וטביעות עין המסל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר אותו ממילא לא סמכינן עליה דבשלמא ישראל שמתכווין להעיד דאיכא למימר נתן בו טביעות עין בכוונה עכ"ל. ואפי' אם ת"ל ולפרש בסימנים דכתב הרב ז"ל הם סימנים בלתי הגונין ומובהקים אבל בסימנים מובהקים נאמן הנכרי המסל"ת בנ"ד ליכא סי' מובהקים. ומכל הני טעמי הוה משמע דלית מששא בהאי סהדותא אבל כד מעיינת בה שפיר איכא לאסוקי דאתתא שריא אפומא דסהדותא דא. גרסינן בברייתא ומייתינן לה בפ' כל הגט שמע מקונטריסין של נכרים איש פלוני נהרג איש פלוני מת אל ישיאו את אשתו ואמרו עלה בגמ' אמאי לא הא קי"ל דכל מסל"ת נאמן ומשני ה"מ במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו עכ"ל. ולמד הרשב"א ז"ל מזאת הברייתא דנכרי המסל"ת אין צ"ל קברתיו דאי לאו דעבידי לאחזוקי שקרייהו הוו מהימני אפי' שלא אמר קברתיו והנך עובדי דמייתי בשלהי יבמות דתנן בהו קברתיו מעשה שהיה כך היה ותמה הרשב"א ז"ל על הרמב"ם ז"ל שכתב והוא שאמר קברתיו או קברתים וזו הסכמת כל האחרונים שאין צ"ל קברתיו ולתרץ דברי הרמב"ם ז"ל כתב הריטב"א ז"ל דכ"מ שהנכרי מכריז ואומר מת פלוני אין צ"ל קברתיו דכיון דמנטל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה דשכיב לא אמר הכי אבל בנכרי המסל"ת דעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא וכ"כ הנ"י וכתב בעל המגיד משנה דע"כ לא הצריך הרב לומר קברתיו אלא שלא הזכיר הנכרי שם הישראל הנהרג ולא מכירו אבל אם היה מכירו אין צ"ל קברתיו אפי' לדעת הרב ולפ"ז בנ"ד שהיה הנכרי מכירו אין צריך לומר קברתיו אפי' לדעת הרב ולמדנו גם מזאת הברייתא דעד השומע מפי נכרי המסל"ת מעיד כדקתני שמע מקונטריסין של נכרים ואי לאו דשייכי בה הוו מהימני וזו הסכמת כל הפוסקים: וז"ל הרמב"ם ז"ל הישראל ששמע מפי נכרי המסל"ת מעיד מה ששמע ממנו ותנשא על פיו עכ"ל וכ"כ נ"י וז"ל ואז"ל מסתברא דעד מפי נכרי המסל"ת כשר כיון שכשר מפי עבד ואשה וכדאמרינן לעיל ששמע מפי נשים ומפי קטנים משום דקי"ל דקושטא קאמרי עכ"ל. וגדולה מזו אמרו דנכרי המסל"ת מפי נכרי אחר מסל"ת כשר מק"ו מאשה מפי אשה ועבד ואפי' שפחה דנכרי מסל"ת עדיף מעדות אשה ועבד וכ"כ מהר"י קולון ז"ל בשורש קל"ב ובשורש קכ"א והביא ראיות וכ"כ מוהר"י ישראל ז"ל בתשו' סי' רל"ט ואע"ג דלא ידעינן אם הנכרי הראשון היה מתכוין להעיד או להתיר שאין ממש בעדותו או מסל"ת כיון שהנכרי האחרון לא פי' דבריו אם הנכרי הראשון היה מסל"ת לא תלינן להחמיר ולומר ע"י שאלה סיפר וכ"כ מור"ם ז"ל בתשובה. וגדולה מזו כתב הר"ר ישראל ז"ל שאפי' שאל הנכרי שלא בפני ישראל ומשיב על שאלתו נקרא מסל"ת דבשלמא כששואלין אותו ישראלים מרגיש שיש להם בזה איזה נפקותא בדבר ומשקר אשר פיהם דיבר שוא ואינו נאמן וזו קולא גדולה בעיני. הא למדת מזה הברייתא דעד מפי נכרי מסל"ת נאמן ועוד דאין צ"ל קברתיו ואפי' לדעת הרב ז"ל אם היה מכירו כנ"ד אין צ"ל קברתיו: ולענין אם מעידים עליו אחר שלשה ימים תנן בהאשה בתרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ואין מעידין אלא עד שלשה ימים וכתבו התוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא כשאין שם אלא פרצופו הוא דבעינן כולי האי אבל אם היה כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא יפה ע"י הסימנים ועוד דשמא דסימנים הוא דאמר הכי אבל ע"י טביעות עין ניכר הוא יפה כיון שיש שם כל גופו אבל הרשב"א והרא"ה והריטב"א ז"ל ורוב המפרשים חלוקים עליו דאין מעידין אלא על פרצוף פנים כפשטא דמתני' ומדברי כולם למדנו שאם יש לו סימן מובהק בשאר גופו מעידין וסומכין על אותו סימן ועוד למדנו דסמכינן אטביעות עין טפי מסימנים ובסיפא דמתני' אפי' נמי דאיכא מקצת מפרשים ור"ת בכללם דאומרים דהא דתנן אין מעידין אלא עד שלשה ימים ונפ"מ היכא דנחבל בפנים אבל אם לא נחבל בפנים מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים והאחרונים חולקים דמתני' כפשטא דאין מעידין וק"ל דכ"נ מלשון הריא"ף ז"ל שכתב אין מעידין עליו מפני שהמת משתנה ואינו ניכר אחרי שלשה ימים וכן סברת הרמב"ם ז"ל הילכך אי הוה ידעינן בודאי שראה אותו אחר שלשה ימים למיתתו לא היה ראוי להקל אבל כיון דהדבר ספק אם היה תוך שלשה או אחר שלשה תלינן להקל והרשב"א ז"ל העלה הדבר בצריך תלמוד וכתב דלישנא דמתני' מכרעא דלספרים דגרסי אין מעידין אלא עד שלשה ימים לחומרא אבל למקצת ספרים דגרסי כל שעברו עליו ג' ימים אין מעידין עליו משמע דדוקא לאחר שלשה ימים הוא דאין מעידין הא מסתמא מעידין עליו עכ"ל והריטב"א והנ"י ז"ל כתבו דמסתברא לקולא כיון שאין נראה שינוי בפנים ושמא חששא דנתפח דרבנן הוא ולקולא וז"ל התוס' ויכול להיות דרובא דאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא תוך ג' ימים. וכ"נ לי מדברי הריא"ף ז"ל שכתב אבל אם לא מצאוהו אלא אחר שלשה ימים אין מעידין עליו משמע דידעינן בודאי אחר ג' ימים למיתתו דאי לא"ה מה היה צריך לכתוב אבל אם לא וכו' ומתני' דקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים אגב דתני רישא אין מעידין אלא על פרצוף וכו' תני לה הכי אבל קושטא דמילתא דהכי איבעי ליה למיתני כל שעברו עליו ג' ימים אין מעידין עליו ותו דבעיקר הדין היכא דראוהו לאחר ג' ימים איכא כמה מרבוותא דפסקו דאם לא נחבל בפנים והגוף שלם מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים וגם אשר ראיתי ר"ת וגם התוס' דכתבו והיכא שאין נחבל בפנים ודאי נראה כבר פשוט שיוכלו להכירו אפי' אחר כמה ימים אפי' הוא אמת דהיכא דנחבל בפנים אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים כיון ששאר גופו שלם עכ"ל והר"ב עזריאל כתב כר"ת וכן רבינו מאיר ז"ל בתשו' וכן הטור וכן היא הסכמת מוהר"י קולון ז"ל וכ"ש במקום הדוחק וא"כ הבו דלא לוסיף עלה ולהחמיר אפי' היכא דלא ידעינן אי בתוך ג' או לאחר שלשה אלא ודאי לקולא תלינן ובכל המפרשים לא ראיתי מי שנסתפק בדבר זולתי הרשב"א ז"ל בחדושיו אבל למעשה נראה לי שהוא מיקל מלשון תשובתו ששאלו ממנו וז"ל ראובן הלך לארץ מרחקים והניח אשתו בא עד אחד ואמר ראיתי ראובן בעלה של פלוני הרוג בדרך בארץ ישמעאלים ובבואי הכרתיו שהיה פלוני ואמרת שנחלקתם אם האשה מותרת לינשא אם לאו שיש מ'