רד"ך צט

ובין חולה המסוכן אלא שזה אומרים לעובד כוכבים ומזלות ועושה וזה ישראל עצמו עושה שלא מצאנו הפרש אחר והיינו מה שאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה רוצה לו' ההפרש שיש בין חולה מסוכן לשאינו מסוכן משמע דשאר מילי זה וזה שוין ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל באמרו אבל דבר שיש בו סכנה וכו' ואין להאריך בזה ואם כן כל דבר שבחולה שיש בו סכנה עושין אותו על ידי ישראל באין בו סכנה עושין אותו על ידי עובדי כוכבים ומזלות ובחולה מסוכן שבת הרי הוא כחול אצלו כדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' דהלכות שבת וז"ל כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם ואפילו להרמב"ן ז"ל דסבר דכל מה שאפשר לעשות בשנוי עושין כדכתב בעל מגיד משנה דוקא לענין שנוי הוא דקאמר אבל לענין זה לחלק בין אם הוא לו כ"כ לעשותו במוצאי שבת כמו בשבת לבין היכ' שהוא צריך לה בשבת לא חלק דבכולהו עושין אותן ישראל בשבת שכן כתב ובלבד שיעשה כל צרכיו בזריז וא"כ בחולה שאין בו סכנה גם כן היה נראה לומר דבכל ענין שהוא צריך אף שאינו צריך בה בשבת עושין ע"י עובדי כוכבים ומזלות מהאי טעמא היה נראה להרחיץ את המת ע"י עובדי כוכבים ומזלות בשבת דהא בפרק שני די"ט משמע שיש להקל במת יותר מבחולה שיש בו סכנה וכדפרישית ואף על גב דמת אסור לקוברו בשבת והיינו טעמא לדעת הרמב"ם ז"ל כדפרישית משום דגנאי הוא שיתחלל השבת ע"י ברחיצה ליכא למימר הכי דדוקא במלאכה דאוריתא יש לנו לומר כן וכמו שאפרש לקמן בעזרת האל אם כן היה נראה לו' דלא מיבעיא להרמב"ם ז"ל והנגררים אחריו דמותר להרחיצו ע"י עובדי כוכבים ומזלות וכדפרישית אלא אפילו להרמב"ם ז"ל דלפי מה שכתבנו לעיל נראה שלדעתו אין להביא ראיה מההיא דפרק שני די"ט ולומ' שיש להקל בהאי מבהאי דדוקא מחולה שבאבר אחד מקילין במת אבל מחולי כל הגוף לא וכדפי' מכל מקום גם בחולה שבאבר אחד נוהג כדין הזה שפי' דעושין אותו ע"י עובדי כוכבים ומזלות דהא הרמב"ם ז"ל כלל בדין אחד בפ"ב ולא חלק ביניהם כדפרישית שכתב חולה שאין בו סכנה וכו' וכן כוחל עיניו מן העובדי כוכבים ומזלות וכו' אבל צרכים שאין בהם מלאכה וכו' לפי' מעלין אזנים וכו' הרי שלא חלק כלל בין כל הגוף לאבר אחד דהעלת אזנים וכיוצא בו אבר אחד הוא ולא חלק בהם אלא בחדא מחתא מחתינהו וכמו שכבר בארתי אפס מלשון של הרמב"ם ז"ל נראה דדוקא שהוא צריך לרפואת שבת הוא דמתירין שכתב לפיכך מעלין את אזנים וכו' וכל הני דמייתי התם כלהו החולה צריך בהם בשבת עצמו ורפוא' הוא לו בשבת וא"כ אין לסמוך על זה להתיר וו' דאנן חזינן בדבר הצריך למת בו ביום כגון מחמה לצל א"ה אסור לטלטלו כי אם ע"י ככר או תנוק והכי נמי הוה לן למשרי לטלטלו ע"י ישראל אפילו בלא ככר או תנוק דהא להרמב"ם דשבות דרבנן אפילו ע"י ישראל עושין ואפילו באבר אחד כדפרישית אלא ודאי נראה דהואיל ובמת אפשר ע"י ככר או תנוק לא התירו בע"א משא"כ בצרכי החולה דא"א שכל צרכיו יעשו ע"י עובדי כוכבים ומזלות ומשום הכי התירו אפילו כדרכו אפילו על ידי ישראל ואפשר דבחול' נמי הדברים העושין ע"י ישראל דהיינו שבות קל דאפשר לשנויי משנינן כי היכי דאמרי' גבי יולדת ואם כן מהאי טעמא אין להתיר אבל נראה להתיר מהאי טעמא אשר אפרש דטלטול המת לא הוי אלא חומרא בעלמא דהא משום הוצאה דמהאי טעמא אסרו טלטול כדאיתא בפ' כל הכלים ליכא דלא שייך למגזר ביה כולי הא יוכל שכן דמלתא דלא שכיח' כל כך שימות המת בשבת הואיל ואיכא ששה ימי השבוע וכן כל הנהו טעמי דכתב הרמב"ם בסוף פ' כ"ה דהלכות שבת לא שייכי ביה והנה הקלו בו טפי משאר דברים האסורים לטלטל שהקלו לטלטלו ע"י ככר או תינוק אף על גב דמן הדין היה להחמיר בו הואיל ועקר הטלטול לצורך דבר האסור וכדחלק הרי"ף זכרו לברכה בפרק כירה וכן התוספות ז"ל אפילו הכי הקלו בו וכדמסיק בפרק נוטל אמר רב אשי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ואף על גב דטעמא הוי משום כבודו מכל מקום משום כבודו נמי לא הוה למגזר ביה אסור טלטול הואיל ולא שייכי ביה טעמי דאסורא כולי האי אלא חומרא בעלמא הוא דהחמיר' בו ולא בכלל שבו' הוא דשבות הוי דבר הדומה למלאכ' דאורייתא או דבר שיש לגזור עליו שלא יבאו לידי מלאכה דאוריתא וכדכתב הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות שבת או בדבר שיש בו סמך מן המקרא כאסור תחומין וכיוצא בו ואם כן לית לן למגזר ביה אפילו על ידי עובדי כוכבים ומזלות ולא גזרו באינו בר ישראל אלא בדבר שלכל הפחות יש בו משום שבות ולא בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא כאשר אבאר בעזרת האל הנה בפרקא בתרא דשבת אמרינן דיש הפרש בין ערובי תחומין לערובי חצרות ומקלין בערובי חצרות יותר מערובי תחומין והיינו טעמא כדפי' רש"י משום דערובי חצרות לאו שבות מעליתא היא כערובי תחומין דבערובי תחומין יש להם סמך מן המקרא הרי שאנו מחלקין ביניהם אף על גב דאסורי ערובי חצרות טעמא רבה אית ליה דהיינו כדי שלא יוציא מרשות לרשות והוי שבות אפילו הכי אמרי' דלא דמי לשבות דתחומין ומקלין בחד מחברתה כל שכן בנדון דידן דלא הוי אלא חומרא בעלמא כדפרישית דאית לן להקל טפי משאר שבות והנה מצאתי כתוב במרדכי בשם התוספות ז"ל דמותר לומר לעכומ"ז כבה נר הדלוק דלא הוי אלא טלטול דאפילו לישראל אינו אסור אלא משום דהוי בסיס לדבר האסור עד כאן לשונו הרי שהתיר מטעם דאפילו לישראל אינו אלא טלטול אם כן גבי מת דאינו אלא טלטול דחומרא בעלמא הוא דלא שייכי בה טעמיה דאסורא וכדפי' יש לנו להתיר בו אמירה לעכומ"ז ואמינ' דקל דקל וחומר הוא ומה גבי נר דאסור לטלטלו על ידי ככר או תנוק ואפילו היכא דאיכא כבודו כגון שהוא רוצה לעשות צרכיו וצריך הוא להוליך ככר ממקום למקום בכיוצא בו דעשיית צרכיו כבודו הוא ודוחין אסורא דרבנן בגללם כדמשמע בפרק מי שהוציאוהו דהיכא שהוציאוהו עכו מז והוצרך לנקביו יכול לצאת חוץ לארבע אמותיו דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה אפילו הכי לא אשכחן התר לטלטל הנר על ידי ככר או תנוק כמו במת דהא רב אשי מסיק בפרק הנוטל לא אמרו ככר או תנוק אלא למת בלבד ואפילו היכא דשכח דיסקיא מלאה מעות בסרט' אסור לטלטלם ט"י ככר או תנוק דבמת בלבד התירו על ידי ככר או תנוק ולא בענין אחר וכן מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי כדאיתא בפרק מי שהחשיך אבל על ידו אף על גב דאיכא נכרי לא התירו אפילו על ידי ככר או תינוק דאפשר דטעמא הוי במת משום דחומר' בעלמא הוא כדפרישית התירו בו על ידי ככר או תנוק משו' כבודו או כבוד החיים שלא יתבזו ממנו אבל גבי חי לא וזהו שאמר אלא למת בלבד ולא אמר אלא היכא דאיכא כבוד אדם בלבד ולהתלות הטעם בכבוד אלא הטעם במת דבמת התירו משום כבודו אבל בחי לא ואפילו היכא דאיכא כבודו אפי' הכי מותר ע"י עכומ"ז ואפי' היכא דליכא כבודו גבי מת דמותר על ידי ככר או תנוק היכא דאיכא כבודו אינו דין שיהא מותר ע"י עכומ"ז אפי' היכא דליכא כבודו ואין לומר דמטעמא דכבודו מיהא ליתסר ע"י עכומ"ז שאינו כבודו לטלטלו או לרוחצו עכומ"ז כאשר אפרש בע"ה והנה הרמב"ם זכרו לברכה יראה דדיני טלטול לאו בכלל אסור שבות הוא שכתב בפר' ראשון דהלכות יום טוב וזה לשונו כל שאסור בשבת וכו' עד בין משום שבות הרי הוא אסור בי"ט וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב עד כאן לשונו אלמא דיש דברים דאסור לטלטלם ואינן בכלל שבות וכן נמי רחיצת חמין יש לנו להקל על ידי עכומ"ז דהאי נמי גזרה וחומר' בעלמא היא וכדאמרינן בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת וכו' והוי גזרה לגזר' ולית לן למגזר כולי האי ואפילו על ידי עובדי כוכבים ומזלות דהבו דלא לוסיף עלה ואין לנו אלא גזרתם וכדכתב הרי"ף זכרו לברכה בפ"ב דיום טוב וז"ל וחזינן לגאון דקאמר הכי דההיא דאמרי' לא ירחוץ אדם כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת דוק' בשבת אבל ביום טוב שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב דלאו דבר שחייבין עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה הוא וכי גזרו בשבת אבל ביום טוב לא וכן פסק הרמב"ם נמי בפ"א דהלכות יום טוב וז"ל חמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד עד כאן לשונו נראה דסבר כדעת הגאון וכן כתב הוא זכרו לברכה שם וז"ל כל שאסור בשבת בין שהוא דומה וכו' ומביא שם הדברים שהם בכלל אלו הכללים והם מותרים ואם כן נראה דהאי גזרה דחמין לאו בכלל אסור שבות ולפי זה ניחא טפי שהרמב"ם זכרו לברכ' התיר במצטער לרחוץ אפילו על ידי ישראל ואלו להביא חמין להרחיצו לא התירו אלא דרך חצר שלא עורב ועל ידי עובדי כוכבים ומזלות לא התיר אפילו דרך רשות הרבים ואי סבר דחמיר שבות שעל ידי ישראל מאמירה לעובדי כוכבים ומזלות באסורא דאוריתא וכדפירשתי היינו טעמיה דגזרת חמין אינה אלא גזרה בעלמא כדפירשתי: ואל יקשה לך מה שכתב הר"ן זכרו לברכה בפ' רבי אליעזר דמילה עלה דההיא דכתב הר"ף זכרו לברכה דמרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה וזה לשונו לפני המילה דוקא בחמין שהוחמו מערב שבת דנהי דרחיצה דידהו מדרבנן מיהא אסירה ורבנן לא שרו במכשירי מילה אפילו שבות דדבריהם וכדאמרן דערל הזאה דאזמל העמידו דבריהם במקום כרת אפילו הכי כיון דרחיצה בחמין שהוחמו מערב שבת לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת ואומרין מערב שבת הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא בה הך גזרה כולי האי עד כאן לשונו ויאמר האומר הא הכא דאלמלא טעמא דלא שייכא גזרת חמין כולי האי גבי מילה אבל היינו אוסרין להרחיץ את הקטן אף על גב דמכשירי מילה נינהו והיינו מטעמא דערל הזאה דאזמל העמידו דבריהם במקום כרת ואם כן משוה גזרת חמין לההיא ערל הזאה דאזמל דשבות נינהו הא ליתא דהוא זכרו לברכה ה"ק דהואיל וערל הזאה דאזמל העמידו דבריהם במקום כרת ודוחין המכשירין לא תעשה המילה וכן פסח גבי רחיצת הקטן דלא הוי אלא מנהג בעלמא דין הוא שתדחה אפילו מקמי גזרת חמין אף על גב דאינה אלא גזרה בעלמא אי לאו טעמא דלא שייכא בה גזרה כולי האי ולעולם אמינא גזרת חמין על ידי עובדי כוכבים ומזלות מותר ואפילו אין שם לא חולי ולא צורך ולא מצוה ונר' שלזה כיון הרמב"ם וכתב בפ"ו דהלכות שבת וז"ל דבר שאין בו מלאכה ואינו אסור לעשותו אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעובדי כוכבים ומזלות לעשותו והוא שיהיה קצת חולי או צורך הרבה או מצוה עד כאן לשונו וכבר הזכרתיו למעלה רצה הרב בזה דהיכא דלא הוי אלא אסור כי הני דאמרי' מותר לישראל לומר לעובדי כוכבים ומזלות לעשותו בשבת ואפי' אין שם לא חולי ולא צורך ולא מצוה וזהו שדקדק הרב וכתב דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו אלא משום שבות שלא היה צריך לומר אלא דבר שאינו מלאכה: ואל יקשה לך דאמאי קאמר ואינו אסור אלא משום שבות ונקט לשון שולל דהוה ליה למימר דבר שאינו מלאכה אסור משום שבות דלדידן מי ניחא אלא דהוא נקט האי לישנא משום שרצה להודיענו ההיתר ולומר מותר לעשותו וכו' הוא הדין דבר שאינו מלאכה הואיל ואינו אסור לעשותו אלא משום שבות מותר לעשותו וכו' ולפי זה ניחא טפי מה דאית לן למתמה על הראב"ד זכרו לברכה שהקשה על הרב זכרו לברכה במה שכתב בפרק שני באותו לשון שהזכרתי וזה לשונו אמר אברהם אם היה מקצת חולי הוא עצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת וכן אמרו הלכה מחזירין את השבר וכן אמרו במקום הפסד וכו' ויש לתמוה דאמאי לא פריך על הרב זכרו לברכה מדידיה אדידיה דהא סברת הרב היא דבמצטער מרחיצין אותו על ידי ישראל וכדפי' והחלוק אשר חלקתי בין היכא דהוי גוף הדבר לבין היכא דהוי הכשר הדבר לא סבירא ליה להראב"ד מדפריך ליה מהנהו מילי דהוו גוף הדבר: אלא נראה דהיינו טעמא דהא דהראב"ד לא פריך על הרב זכרו לברכה מדידיה אדידה דהרב