רד"ך צח

בחלבא לא אכל כי אתא לקמיה דר' אמי אמר ליה אמאי לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירה הוה אמינא דלמא דריש להו כר' יוסי הגלילי הא הכא דאע"ג דר' יוסי סבר בשר עוף בחלב מותר אי לאו דהוה באתריה דר' יהודה בן בתירה היה מנדה אותו והיינו משום שהיה מתיר בשר בחלב והיה רוצה להאכילו והיה מזלזל בדברי סופרים ועוד נראה להביא ראיה ממה דאמרינן ביבמות פ' האשה בתרא ההוא גברא דטבע באגמא דסומקי אנסב רב שילא לדביתהו אמר ליה רב לשמואל תא נשמתיה אמר ליה נשלח ליה ברישא שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אשתו אסורה ואגמי דסמקי מים שיש להם סוף או שאין להם סוף שלח להו מים שאין להם סוף ומר מ"ט עביד הכי שלח להו מטעה טעי אנא סברי כיוון דקוי וקיימי כמים שאין להם סוף דמי ולא היא כיון דאיכא גלי אימא גלי אשפלוה קרי שמואל עליה דרב וכו' עכ"ל הגמרא הא הכא דאע"ג דתקנת חכמים היא דלא תנשא דהא אמרינן התם אמר רב אשי הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף הנ"מ לכתחילה אבל אינסיבא לא מפקינן לה מיניה וכן משמע כולה ההיא סוגיא ורב נחמן נשבע כך כדאיתא התם בעובדא דחסא והיינו כדכתב המרדכי דרוב מתים ואפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא שבכאן החמירו ואמרו לכתחילה לא תנשא מפני לזות שפתים ואפ"ה היה רוצה רב לנדות לרב שילא על שעבר על תקנת חכמים והתירה להנשא ואלמלא דיהיב טעמא למילתיה ודאי היה מנדה אותו וקרי שמואל וכו' כ"ש בנידון דידן דהוי מלתא דפשיטא לאיסורא דאי לא יהיב טעמא למילתיה דבר עונש הוא ומטעם שכתבו לא יקשה לך קושית הראב"ד ז"ל שהקשה על הרב על שלא מנה ג"כ בכלל הדברים המנדין האי עובדא דרב שילא ונראה דהרב ז"ל כללו בכלל המזלזל בדברי סופרים אבל הראב"ד ז"ל סבר דהואיל ואמרינן ואם נשאת לא תצא וסבר ואפילו שלא ברשות ב"ד קאמר וכאשר אפרש בע"ה והקלו בדבר כולי האי היה לו למנותו: ואחזור לומר לרוחא דמלתא שהדברים ק"ו ומה התם גבי מים שאין להם סוף שאם עברה ונשאת בלי רשות ב"ד דלא משמתי לא לדידה ולא לדידיה לדעת כמה גדולים כמו שכתב מהר"ם וז"ל סוגיא דרובא דעלמא הוי שאם עברה על דברי חכמים ונשאת לא תצא ואפילו שמותי לא משמתי' לא לדידיה ולא לדידה ואני ראיתי אחת שנשאת כענין זה ולא נעשה עמה דבר והיה במקומינו אדם גדול מצרפת ואמר שכך ראה מעשה בין גדולי צרפת עכ"ל מדקאמר לא נעשה עמה דבר אלמא דאפילו מכת מרדות לא הכוה ככל עובר על דברי חכמים ואפשר דטעמא הוה הואיל ופירשו בדבריהם ואמרו דאם נשאת לא תצא התירו את האיסור בנשאת או כדי שלא להחזיק קול הלזות שפתים או משום טעמא אחרינא ואפ"ה מנדין המורה גבי טלטול מת שהמטלטלו מכין אותו מכות מרדות על הפחות כדין כל עובר על דברי חכמים אינו דין שיענשו המורה להתיר ואפילו למהר"ם ז"ל דסבר דנשאת שלא ברשות דמשמתינן ליה עד שיוציא או יוציא ולא משמתינן ליה בנידון דידן יש לדון דענשינן המורה להתיר דהתם טעמא לאו משום חומרת הדבר הוא דקיל טפי כדפרישית אלא אפילו כדמפרש טעמא דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם דאנן סהדי דכל אחת תנשא בעברינות כדי שלא תתעגן וטוב היה שלא אמרו חכמים דבר זה דמוטב שתהיינה שוגגות ולא מזידות ובמורה אין לומר דמהאי טעמא מנדין דלא נחשד רב שילא על כך ועוד שיש לקרב הדעות ולא להרחיקם שאין להרבות במחלוקת ולומר דמהר"ם פליג על שאר גדולים גם בזה וסבר דבמורה היתר באיסורא דרבנן ואין מענישינן אותו: ועוד דפשיטא דהמורה ההוא מצד קלותו בדברי חכמים ואינו זהיר בדבריהם הורה מה שהורה אם לא יתן טעם לדבריו במה טעה ומזלזל בדברי חכמים כדכתיבנא ולפי שמהר"ם ז"ל כתב בשם הגדולים בדין מים שאין להם סוף דלעיל ולא משמתינן לא לדידיה ולא לדידה כתב שאין מכין אותו מכות מרדו' דקיל מנידוי כאש' אכתוב בע"ה שמא יחשוב החושב איזו דעת זר אכתוב הנלענ"ד ואומר דמלתא דפשיטא ששני מיני יסורין הללו נידוי ומרדות על איסורי רבנן הן באין ואני אומר דבכל מקום שאמרו אין מנדין ולא פירשו בהדיא לומר דמכין דאין מכין אותו נמי דגלו בא' ממיני היסורין ה"ה בחבירו דכל מקום שאסרו חכמים ואמרו אסור לעשות דבר פלוני אע"ג דאנן מסתמא מרדות יהבינן ליה מ"מ הדבר תלוי ברשות ב"ד לפי תוקף המעשה ולפי העוברים לשנות מנדוי למרדות וממרדות לנדוי ומוכחא האי מלתא ממאי דגרסינן בפ' מקום שנהגו נתן בר אסיא אתא מבי רב לפום בריתא בי"ט שני דעצרת שמתיה רב יוסף אמר ליה אביי ונגדי מר נגודי פי' ככל איסורי רבנן אמר ליה דעדיפא מיניה עבדי ליה דבמערבא ממנו אנגידא דבי רב ולא ממנו אשמתיה איכא דאמרי נגדיה רב יוסף אמר ליה אביי ונשמתיה מר שמותי דהא רב ושמואל מנדין על י"ט שני של גליות אמר ליה הני מילי אינש דעלמא אבל הכא צורבא מרבנן הוא דטבא עבדי ליה דבמערבא ממנו אנגידא דבי רב ולא ממנו אשמתא ע"כ לשון הגמרא ופרש"י ז"ל התם וז"ל דעדיפא מיניה החמורה ממנו עשיתי לו: ממנו אנגידא דבי רב תלמיד שסרח היו נמנים להלקותו ולא לנדותו משום דשמתא חמורה לכבוד התורה עכ"ל מדתלה רב יוסף הדבר לעצמו בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא וקאמר דעדיפא עבד ליה או דטבא ליה ולא קאמר שכן הדין נראה שברשות ב"ד תלוי הדבר דללישנא קמא אף שלא אמרו בי"ט ב' של גליות מה דין העובר אלא אסרוהו במלאכה התם ככל שאר האיסורים המקשה היה סובר להלקותו והמתרץ השיב שברשותו תלוי הדבר ועשה לו החמור ואפשר דהמקשה נמי ידע דברשותו תלוי הדבר אלא שחשב שהמרדות חמור והקשה לו למה לא עשה החמור והמתרץ השיב דשמתא חמורה מה שאמר המתרץ דעדיפא עבדי סתמא דתלמודא שבאר לנו את דעתם וללישנא בתרא המקשה היה סובר שהדין פסוק מרב ושמואל שמודים והוא השיב לו דאף דרב ושמואל מנדין אין הדין פסוק כן אלא ברשות ב"ד תלוי הדבר והואיל והוא צורבא מדרבנן עשיתי היותר טוב והכי דיקא לישנא דעבדי ליה כדכתיבנא דלא הוה ליה לתלות הדבר לעצמו אלא לומר הנ"מ אינש דעלמא אבל צורבא מדרבנן אין דינו כן אלא נראה כדפרישית והשתא אתי שפיר טפי ההיא דבמערבא דממנו אנגידא וכו' פירש"י תלמיד שסרח היו נמנין וכו' אלא שברצונם היה תלוי ולשון רש"י דייק הכי דפירש תלמיד שסרח סתם ולא פירש תלמיד שסרח באיסור שחייב עליו מרדות היו נמנין להלקותו אבל באיסור שחייב עליו נידוי לא היו נמנין לנדותו נראה שבסרחון א' דהיינו שעבר על א' מאיסורי דרבנן שייך זה וזה ולפי רשות ב"ד עושין ולת"ח היו עושין הקל הואיל ומ"מ נפטח מקבל דינו על מה שחטא כנלענ"ד: וכן נראה נמי בפ' כל היד דאמרינן התם אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ופרכינן ולימא אסור ומשנינן משום דקא מגרה יצ"ה בנפשיה והרי"ף ז"ל הביאו בפ"ח שרצים וכתב הר"ן ז"ל וז"ל פירש רבינו תם דלאו למימרא שיהא בנדוי מאליו אלא שמנדין אתו וכו' עד והיינו דפרכינן ולימא אסור כלומר ובהכי משמע שראוי לנדותו שכך היא המדה לכל האיסורין שהעובר עליהן ראוי לנדותו עכ"ל הרי שכתב שכך הוא המד' לכל האיסורין שהעובר עליהן וכו' ואנן ברוב האיסורין מכת מרדות הוא דיהבינן כדמשמע בכמה מקומות בגמרא דלוקין מכת מרדות אלא ודאי כדפרישית דבכל איסורי דרבנן הוי ברשות ב"ד לנדות או להכות לפי תוקף המעשה ולפי העוברים ומש"ה כל מקום שאמרו אין מנדין ולא פירשו בהדיא דמכין דאין מכין אותו נמי דגלו בא' ממיני היסורין וה"ה בחבירו והשתא דשפיר טפי מה שכתב הרמב"ם זכרו לברכה ובעל הסמ"ג שהעושה מלאכה בערב שבת ובערב יום טוב מן המנחה ולמעלה שאין מכין אותו מכות מרדות ויש לתמוה עליהם מנא להו דהא בפרק מקום שנהגו לא אמרו אלא שאין משמתין אותו ושמתא חמורה ממרדות כדכתב רש"י עלה דההיא דמערבא דמקום שנהגו שהזכרתי לעיל: וכן כתבו התוספות בכתובות פרקא בתרא דשמתא חמורה מנגידא ומטעם זה כתבו התוספות התם דמאי דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע התם גבי גרושה שבאה עם המגרש לדין דנגודי מנגדינן ליה דתרוייהו בעי שמתא ונגוד ואף על גב דהרמב"ם כתב וז"ל וגרושה הבאה עם המגרש לדין מנדין אותו או מכין אותו מכות מרדות אין לדקדק מזה ולומר הא איהו סבר דאין שמתא חמורה ממרדות דהא הוא ז"ל כתב בהדיא הכא גבי עושה מלאכה בערב שבת אבל מכין אותו מכות מרדות ואין צריך לומר שאין מנדין אותו אלמא נדוי חמור וכן כתב גם בעל הסמ"ג אלא על כרחך לומר דאיהו סבר גבי גרושה כאי נמי שכתב הר"ן ז"ל עיין שם ואם כן מנ"ל שאין מכין אותו דילמא נדוי דחמיר הוא דלא עבדי' ליה אבל מרדות דקיל יהבינן ליה אלא היינו טעמא כדפרישית דכל היכא שאמרו אין מנדין אין מכין אותו נמי אלא אם כן פירש בהדיא לומר דמכין אותו דנדוי ומרדות תרויהו יסורין לאו עובר על דברי חכמים והכא שפי' בהדיא לומר שאינו חיב באחד מהם הוא הדין בחברו אלא אם כן פירש בהדיא וכדפי' והשתא זכינו לדין דהואיל ואפילו בדברי חכמינו ז"ל אמרינן דכל היכא שאמרו אין מנדין אם הדין הוא דמכין אותו מכת מרדו' מפרשים דבריהם כ"ש בדברי הפוסקים ובפרט בדברי מהר"ם ז"ל דהני בתרא דבתרא דאם איתא דמה שכתב בשם הגדולים ז"ל דאין משמתין דמכין אותו היה מפרש דבריו דאפילו באמוראי הוה להו לפרש כל שכן בפוסקים ואל יקשה לך לומר דאמאי נקט בלישניה ואפילו משמותי לא משמתינן ליה ולא נקט דאפילו מכות מרדות לא יהבינן ליה דקיל משמתא וכדפרישית דהיינו טעמא משום דבההיא סוגיא אמרינן דקאמר רב לשמואל לשמותי לרב שילא כדלעיל וכתב הוא ז"ל דדוקא המורה להתיר מנדין אבל אם הוא גופייהו אם לא שאלו אין מנדין אותם לדעת הגדולים ההם ולדעתו מנדין כדלעיל ואיהו ז"ל לא חשש לפרש דפשוט הוא אצלו הכלל שכתבנו ואם כן אי אפשר להעלות על הדעת ולומר שהגדולים ההם סוברים שמכין אותו הואיל ואינו מפרש בדבריו בהדיא וכדפרישית וכל שכן שהוא ז"ל פירש בדבריו ואמר ולא נעשה עמה דבר וכדפירשתי ומלתא דפשיטא היא שאין להקשות על דברי מדברי הרמב"ם ז"ל והסמ"ג שהזכרתי למעלה שכתבו ואין צריך לומר שאין מנדין וכו' ואין לי להאריך מכל הא דלעיל עלה בידינו שאסור לטלטל המת כדי לרוחצו בשבת כדרכו בחול ואפי' בצונן כ"ש בחמין ואם יש מורה שהתיר לטלטלו ולרוחצו שרי ליה מאריה: ו ומעתה אומר שאם רצו קרובי המת להרחיצו בשבת מה טוב ומה נעים התקון אשר מצא ריכא בר ריכא מהר"ר דוד להרחיצו ע"י עכו"מז ולקצוץ עמו מערב שבת דנראה דמותר להרחיץ את המת בשבת על ידי עכו"מז בחמין שהוחמו מערב שבת היכא שצריך הוא בה ואפילו אינו צריך בה בו ביום אלא כ"כ הוא לו במוצאי שבת כמו בשבת והיה נראה להביא ראיה ולומר דלא מיבעיא להרמב"ן ז"ל ולנגררים אחריו דלדעתן יש להביא ראיה מההיא דפרק שני דיום טוב שיש להקל במת יותר מחולה שיש בו סכנה כדפירשתי ובחולה שאין בו סכנה אמרינן בסוף פרק מפנין כל צורכי חולה נעשים ע"י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לעובד כוכבים ומזלות ועושה ופירש רש"י ז"ל כל צרכי חולה שאם לא יעשה לו רפואה זו אינו מסוכן למות ומכל מקום צריך הוא לה אומרים לעובד כוכבים ומזלות ועושה אבל דבר שיש סכנה ישראל עצמו עושה עד כאן לשונו: ונראה דמדקאמ' סתם כל צורכי חולה ותלה הדבר בצורך וכן פירש רש"י ז"ל נמי אבל צריך הוא לה ולא פירש לומר שצריך הוא לה בשבת אלמא כל היכא דאינו מסוכן אין הפרש בין היכא שצריך הוא לה בשבת עצמו לבין היכא דלא צריך כך הוא לעשותו בשבת או במ"ש דהואיל ובין כך ובין כך צריך הוא לה עושין אותה ע"י עובדי כוכבים ומזלות שאין הפרש בינו