רד"ך ק

לא קאמר אלא במקום שבות וכמו שבאר דבריו כדפירשתי אבל גבי גזירת חמין לא הוי אלא גזרה לא קאמר כדפרישית ואם כן בנדון דידן דלא הוי אלא גזרה נראה להתיר על ידי עובדי כוכבים ומזלות אפילו שלא במקום חולי או צורך או מצוה וכל שכן דאיכא קצת מצוה בדבר דאע"ג דכתבנו דרחיצת המת אינה אלא מנהג בעלמא ולא דמי לחשש הסרחון נהי דלא דמי לחשש הסרחון מיהו המנהג שנהגו לא לחנם נהגו אלא למצוה וכדכתיבנא אף על גב דלענין לבטל אסור שבת לטלטלו ישראל ולהרחיצו לא חשבינן ליה מצוה דלא דמי לחשש הסרחון שהתיר רב נחמן לאפוקי לכרמלית וכדכתיב' מ"מ לענין להתיר ע"י עכו"מז במלתא דלא הוי שבות אלא גזרה בעלמא כדפרישית דבר מצוה חשבינן ליה: וכי האי גוונא כתבו התוספות זכרם לברכה בפרק קמא דשבת עלה דההיא דתניא התם נותנין מזונות לכלב בחצר כיוצא בו נותנין מזונות בחצר אפילו למי שאינו מאמין בבורא שמים וארץ ופרכינן הא תו למה לי היינו הך ומשנינין מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה קא משמע לן וכתבו התוספות ז"ל וזה לשונם ואם תאמר ואמאי נותנין מזונות בשבת למי שאינו מאמין בבורא שמים וארץ דהא כיון דאין מזונותיו עליך כדאמרינן הכא ובפרקא בתרא דביצה דמוציא אני את עכו"מז שאין מזונותיו עליך ליתסר כדאמרינן בפרקא בתרא דאסור לטרוח בשבת לתת מזונות לדבר אחר משום דאין מזונותיו עליך הכי נמי הוי לן למימר למי שאין מאמין בבורא שמים וארץ ויש לומר דכיון דמפרנסי עניים אחרים עם עניי ישראל חשוב מזונותיו עליך לענין אסור טורח שבת דרבנן אבל לעניין עשיית מלאכה ביום טוב דהוי איסור דאורייתא לא חשוב מזונותיו עליך עד כאן לשונו הכי נמי אית לן למימר דאף על גב דליבטל גזירה דרבנן ע"י ישראל לא חשיב מצוה מ"מ חשיב קצת מצוה לענין לעשותו על ידי שאינו בר ישראל: ואם כן הוכחנו דאמירה לעכומ"ז בנידון דידן שרי ואמינא לקצץ עמו בערב שבת משום דלא חשבינן ליה מצוה אסור לקצץ עמו בשבת אבל לקצץ עם עובד כוכבים ומזלות בערב שבת ודאי שרי דאפילו בדבר שבשבת אסור לומר לעובדי כוכבים ומזלות לעשות בערב שבת מותר ואם קצץ דהא לענין שלוח אגרות בערב שבת אף על פי שידענו שיקחם בשבת שרי בקצץ וכן לענין עורות לעבדן וכלים לכובס ואם כן הכי נמי אם יקצוץ עמו שכשימות להרחיצו שרי אף אי סבירא לן דבשבת אסור לומר לעובדי כוכבים ומזלות לעשותו משום מלאכת שבת הנעשית בשבילו ליכא דאין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות וכדחלק בעל הסמ"ג דהנאת גוף המת לאו כלום הוא דבמתים חפשי כתיב כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות וכדאיתא בפ' שואל ולדעת הרמב"ן כאשר כתב הר"ן משמו נראה דמותר אף אם יאמר לו בהדיא לעשות בשבת שכתב בפרק שואל וז"ל אסור לומר לעכומ"ז מערב שבת עשה מלאכה זו בשבת לצורך המת ולצורך כלה דהא כל מאי דשרי לצורך המת ולצורך כלה אע"ג דליכא תקנת בוריינין שרינן בעלמא וא"ה אמרינן בפ"ק אין משלחין אגרות ביד עובדי כוכבים ומזלות מערב שבת אלא א"כ קצץ ומדלא קאמר דבקצץ אסור לומר לו בהדיא עשה מלאכה זו בשבת משמע דסבר דאין הפרש אלא קצץ מותר לומר לו בהדיא עשה מלאכה זו בשבת וכן מצאתי כתוב במרדכי וז"ל ועוד יש להתיר אמירה לעובדי כוכבים ומזלות במקום מצוה וכו' עד ואע"פכ מותר לומר לעכומ"ז תשא כתבי בשבת בקצץ כדתניא בפרקא קמא וכו' עד וטעמא דמותר משום דעכומ"ז אדעתא דנפשיה קא עביד ואינו כשלוחו של ישראל עכ"ל: כ"ש הכא בנדון דידן דאינו אלא גזרה בעלמא הוא כדפרי' ואע"ג דהכא דבביתו של ישראל קא עביד וכתב הרמב"ם אם היתה המלאכה בתוך התחום אסור לו להניחו לעשותו בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק וכן כתב המרדכי בשם הריטב"א דע"כ לא שרו ב"ה אלא בערב שבת שכבר יצא מרשות ישראל מבעוד יום דמשנכנס שבת אינה של ישראל אלא של נכרי אבל בשבת לא דחזי כמוליך בשליחותו של ישראל נראה דהכא בנדון דידן דליכא אלא גזרה בעלמא הוא וכדפרישית ליכא למיחש כולי האי וכ"ש שהדבר מותר אפילו בלא קצץ הוא וכדפרישתי וא"כ בנדון דידן הדבר מותר ע"י עכומ"ז כדפרישית: ז והנה רא"ם התיר אמירה לעכומ"ז במת אפילו באסורא דאוריתא שהיה המת מוטל בבזיון קצת כדכתב המרדכי בפ' כירה וז"ל מעשה שהיה בימי רא"ם שהביאו מת מחוץ לתחום בשבת בספינה והיה המקום צר לבא אליו וגם העכומ"ז היו מתאספים שם עד שהיה המת מוטל בבזיון קצת ובא הדבר לפני הגדולים וצוה ר"אם להוציא המת מתוך הספנה ולהביאו על ידי עובדי כוכבים ומזלות בבית קרוביו ביום השבת משום כבודו וראיתו מפרק המצניע דההוא שכבא דהוי בדוקרת שרא להו רב נחמן להוציאו לכרמלית ע"י ישראל ואם התירו שבות דאית ביה מעשה כלומר שישראל עצמו עושה קל וחומר באמירה לעובד כוכבים ומזלות שבות דלית ביה מעשה כגון נדון זה כדאמרינן בפרק הדר גבי ההיא ינוקא דאשתפיך חמימי וכו' ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה עכ"ל ופשיטא בההיא עובדא איסורא דאורייתא הוה באחת משני דרכים וכשבא מחוץ לתחום דהיינו י"ב מיל רחוק מהעיר וסבר בתחומין די"ב מיל דאורייתא או שכשהוציאוהו מהספינה היו רוצים להוליכו בבית קרוביו רשות הרבים היה ומאי דקאמר שבא מחוץ להודיענו דאיסורא דרבנן ואיסורא דאורייתא הוה ביה ואפילו הכי התירו דאי ס"ד דבאיסורא דרבנן הוא דקא שרי ר"אם מאי האי דאריך במילתיה וקאמר ואם התירו שבות וכו' דלא הוי צריך לאוכוחי כולי האי דהוא הוא ולא הוה ליה למימר אלא דאפילו ע"י ישראל שרי ותו דלפי מה שכתב מהר"ר דוד בפסקו שנמצא במרדכי שלו דהאי דשרא רב נחמן לאפוקי לכרמלית ע"י ישראל אלא קאמר ע"י עובד כוכבים ומזלות דקיל טפי וכך התיר ר"אם משום דכיון דמשום כבוד הבריות התירו הנה כבודו בהוצאת ישראל ולא בהוצאתן אם כן לפי זה אי עובדא דרא"ם איסורא דרבנן הוה למה לא התיר גם הוא ע"י ישראל כרב נחמן ומי' אי משום הא יש לדחות ולומר אי משום הכי האריך כולי האי ולא התיר בהוצאת ישראל משום דר"אם סבר דלא דמי האי בזיון לההיא דהמצניע דהתם הוה לן למיחש שלא יסריח ע"י שהוא מוטל בחמה ויהיה בזיון שלם אבל בעובדי דר"אם לא הוי אלא בזיון קצת ולא דמי לההוא בזיון דהמצניע ומשום הכי קאמר דאע"ג דלא דמי מ"מ קיל טפי לעשותו ע"י עובדי כוכבים ומזלות הואיל והוי שבות דלית ביה מעשה מההוא דרב נחמן דשרא ע"י ישראל דהוי שבות דאית ביה מעשה והאי ק"ו דומה לההיא דפר' הדר דאמרינן ולא שני לך וכו' ע"ד שפיר' בעל הלכות גדולות ואע"ג דלא דמו ממש דהתם מלאכה דאוריתא מתירין על ידי עובדי כוכבים ומזלות והכא דרבנן מ"מ דרך אחד הוא ולעולם בשבות דרבנן מיירי ואף אם נאמר כן יש לנו להביא ראיה בנדון דידן דאפילו התם דאיכא שבות וליכא בזיון אלא קצת מתירין ע"י עובד כוכבים ומזלות כ"ש בנדון דידן דליכא אלא גזרה בעלמא וכדפרישית דאע"ג דליכא אלא ריח בעלמא בזיון דמתירים על ידי עובדי כוכבים ומזלות דקיל טפי האי מההוא עובדא דרא"ם אבל נר' להוכיח דבאיסורא דאורייתא קא מיירי מדמקשה עליו רבינו ברוך מההיא דפ"ק דביצה ובפ' תולין דקאמר מת בי"ט ראשון וכו' ומאי איריא בי"ט אפילו בשבת נמי וכן נמי מקשה לו מההיא דפ"ק דר"ה אשר כבר הזכרתיו דמשמע דאסור לקבור המת בשבת אפילו ע"י עממין מאי קא פריך ליה אי עובדא דרא"ם איסורא דרבנן הוה והא התם גבי קבירת המת איסורא דאורייתא קא עבדי: וכן יש להקשות על הר"אם עצמו שהוצרך לתרץ ההיא דביצה דה"ה אפילו בשבת נמי וכו' אלא ודאי נראה כדפרישית דר"אם באיסורא דאורייתא קא מיירי וכן מצאתי בהדיא בהגה"ה וז"ל מעשה היה והתיר ר"אם להביא מת בשבת מן הנהר עד הבית בשביל כבוד המת על ידי עובדי כוכבים ומזלות וראיה מדאמרינן פרק המצניע ההוא שכבא דהוה בדוקרת והתירו אפילו ע"י ישראל להביאו דרך כרמלית וחמיר כרמלית ע"י ישראל עצמו מר"ה ע"י עובדי כוכבים ומזלות והרי בהדיא דבאיסורא דאורייתא התיר: עוד כתוב שם ר"אבי"ה השיבו דלא הותר בההוא שכבא כי אם משום דליקה והאריך ולבסוף כתב מיהו לפרש"י גבי עיר של רבים ונעשה של יחיד בעירובין דפי' דעיירות שלנו אין רשות הרבים כי אם כרמלית וכו' יפה דנת להתיר וכלל זה אמר ר"אבי"ה אמירה לעובדי כוכבים ומזלות שבות ה"מ באיסורא דאורייתא וכו' עד ובדאורייתא נמי לא אסירא אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשותו כגון להחם חמין ולתלוש מן המחובר אבל אם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא על ידי מחיצות בני אדם שרי אמירה לעובדי כוכבים ומזלות עכ"ל: הרי שהתיר אמירה לעובדי כוכבים ומזלות היכא שיש תקנה לעשותו ע"י ישראל ואם כן בנידון דידן שיש תקנה בענין הטלטול ע"י ישראל ע"י ככר או תינוק שרי אמירה לעכומ"ז ואפילו לרבינו ברוך שחלק על הר"אם כדאית' במרדכי דיקא התם דאיסורא דאוריית' הוה כדכתיב פליג עליה וכדכתיב' אבל בנידון דידן דגזרה בעלמא הוא כדכתי' מודה הוא שמותר ע"י עובדי כוכבים ומזלות: וכדי שלא יטעה הטועה במה שהקשה רבינו ברוך על ר"אם מההיא דפרק כירה דאיתמר מת המוטל בחמה כדאית' במרדכי וז"ל ורבינו ברוך ממגינצא דן לפניו עד שאתה מדמהו לההוא מעשה דפרק המצניע אדרבה תדמהו לההוא מעשה דפרק כירה דאיתמר מת המוטל בחמה וכו' ומשמע התם דטלטול מן הצד שמיה טלטול דברי הכל אסור לטלטלו מחמה לצל הילכך נראה לפרש דההיא דהמצניע דוקא משום דליקה התירו עכ"ל ואפשר שיטעה הטועה לומר דהכי פריך דכי היכי דהתם לא אשכחן שהתירו ע"י עובדי כוכבים ומזלות אלא ע"י ככר או תינוק אם כן אסור הוא לטלטל על ידי עכומ"ז וכ"ש איסורא דאורייתא דאסור ע"י עובדי כוכבים ומזלות ויאמר האומר דהא רבינו ברוך דסבור טלטול נמי אסור על ידי עכומ"ז ואפי' היכא דמוטל בחמה כדי שלא יטעה הטועה בזה צריך אני לפרש את דבריו ואומר דפשיטא דלבעל הלכות גדולות א"א להקשות דאע"ג דאמרינן דאסור לישראל לטלטלו ואפי' בטלטול מן הצד אלא ע"י ככר או תינוק מנלן דע"י עובדי כוכבים ומזלות אסור דהתם לא השמיענו בגמרא אלא דע"י ישראל אסור כי היכי שהשמיענו בכל אסורי שבת ולענין אמירה לעובדי כוכבים ומזלות תלוי הדבר לפי מה שהוא הדין בו באיזה דבר אסור ובאיזה דבר מותר ולאו בכל דין ודין אמרו דין אמירה לעובדי כוכבים ומזלות אבל דעת רבינו ברוך היא זה שהוא ראה שר"אם התיר מטעמא דההיא עובדא דהמצניע שהתיר רב נחמן אפילו ע"י ישראל וקאמר דהואיל ובשבות דרבנן מתירין ע"י ישראל ק"ו שיש לו להתיר איסורא דאורייתא ע"י עובדי כוכבים ומזלות דחמיר הוא איסור שבות ע"י ישראל מאיסורא דאורייתא על ידי עובדי כוכבים ומזלות והביא ראיה מההיא דפרק הדר דקאמר לא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה דהיינו ע"י ישראל לשבות דלית ביה מעשה דהיינו אמירא לעכו"מז ואפי' באיסור' דאורייתא והיינו כפי' ה"ג והוא ז"ל הקשה לו עד שאתה מדמהו לההיא עובדא דהמצניע ואתה מביא ראיה דשבות מותר על ידי ישראל וממנו אתה למד קל וחומר מאיסורא דאורייתא ע"י עובדי כוכבים ומזלות אדרבה תדמהו לההיא דפרק כירה שהוא הפך זה דאפילו טלטול דרבנן אסור ע"י ישראל וא"כ לית לן למילף היתר באמירה לעובדי כוכבים ומזלות באיסור' דאורייתא וקאמר הילכך נראה לפרש וכו' דהואיל וחזינן התם בפ' כירה דאפילו טלטול דרבנן אסור ע"י ישראל א"כ צריכין אנו לפרש ההיא דהמצניע דבדליקה קא מיירי שלא יהיו סותרין זה את זה וא"כ אין להביא ראיה להתיר אמירה לעובדי כוכבים ומזלות באיסורא דאורייתא: ח כלל העולה מדברי דבנדון שלפנינו ע"י עובדי כוכבים ומזלות מותר