רד"ך צז

מרשות לרשות ואם כן הכא בנידון דידן גבי רחיצת המת ויאמר האומר דהואיל והיה להם לחוש שלא יסריח רצו לעשות כל צרכיו ולהניחו בארון מטעם שכתבתי ואי אפשר לרחוץ גוף המת כראוי בטלטול ככר או תינוק והיכא דלא אפשר מקילין וכדכתיבנא לא היא חדא דהא הרמב"ם והסמ"ג ז"ל כשהביאו ההיא עובדא דהמצניע כתבו וז"ל מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית דגדול כבוד הבריות וכו' עד ואם היה להם מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם עכ"ל הרי שכתב תיקון חדש שאם היה להם מקום לצאת מניחין אותו ויוצאין וכתבו מלתא דפסיקא ולא חלקו לומר שאפילו היה להם מקום לצאת אם היה להם ארון ותכריכין יעשו צרכיו ויניחהו בארון כדי להיות מוכן לקבורה תיכף במוצאי שבת או כדי שלא יצטרכו להתעסק בו במוצאי שבת שלא יהיה מסריח יותר ויותר ויקוצו העם וימנעהו להביאו ויהיה יותר בזיון גדול לחים ולמתים אלא כתב מלתא דפסיקא שאם היה להם מקום לצאת יוצאין הם ומניחין אותו שם נראה שאם היה להם מקום לצאת אין דוחין איסורא דרבנן בכל ענין בין היה להם ארון ותכריכין בין לא היה להם דבחששא כולי האי כההיא דכתיבנא לא חיישינן לדחות איסורא דרבנן ופשיטא דאין לומר דשאר הפוסקי' פליגי עליה בהאי סברא הואיל ולא מצאנו לחלוק בהדיא ואע"ג דנקט הרב בדבריו אין מוציאין אותו לאו למימרא דוקא הוצאה אין עושין לו אבל טלטול עושין לו אלא משום דבהוצאה קא מיירי דקאמר אפשר להוציאו וכו' כתב נמי אין מוציאין אותו והנה בעל הסמ"ג כתב אין מזיזין וכו' והיינו טעמא דלהזיזו ממקומו מחמה לצל בעינן ככר או תינוק כדפרשתי בדברים לעיל מיניה: ואין לומר דנהי דבהנהו חששי דכתיב לא חיישינן מ"מ אם לא היה להם מקום לצאת נתיר לטלטלו ולהרחיצו ולהשימו בארון הואיל ויש לנו לחוש שלא יסריח ואם ימצא חוץ לארון יתבזה בין החיים ואם יהיה בארון לא יתבזה לא היא דהא הרמב"ם ובעל הסמ"ג דוקא היכא דכבר הסריח התירו אבל לשמא יסריח לא התירו אפילו בטלטול אלא על ידי ככר או תינוק ואפילו לרש"י והנגררים אחריו דסברי דבההיא עובדא דהמצניע אפשר דבזיון חמה הוה וחשו שמא יסריח והתירו להוציאו נראה דהתם דוקא התירו דאותה הוצאה תעכבנו מלהסריח אבל בנידון דידן ע"י הטלטול לא יתעכב מלהסריח שאם יניחוהו בארון נמי יסריח ואדרבה הנחת הארון יגרום לו למהר להסריח ובכי האי גוונא לא מצאנו שהתיר רש"י ז"ל ואף אם נאמר דרש"י זכרו לברכה נמי סבר כהרמב"ם ז"ל בזה דלא חיישינן אלא כדי שלא יתבזה בין החיים א"כ נתיר לטלטלו ולהשימו בארון שאף אם יסריח לא יתבזה בין החיים הואיל והוא תוך הארון ואפ"ה נרא' דאסור לטלטלו כדי להרחיצו דאי משום שלא יסריח ויתבזה בין החיים וכדכתיבנא יניחוהו בארון בלא רחיצה הואיל ולא אשכחן בדברי רבותינו זכרונם לברכה שהתירו איסור טלטול היכא דיש לחוש שלא יסריח כגון שהוא מוטל בחמה אלא ע"י ככר או תינוק ואם אין לו ככר או תינוק מוטב שיסריח ואל ידחה איסור טלטול כדמוכח בפרק כירה הרי אתה רואה כמה החמירו בו וא"כ אף שהקלו בו לרש"י והנגררים אחריו היכא דלא אפשר על ידי ככר או תינוק היכא שיש לחוש שלא יסריח כגון דמוטל בחמה התם הוא דהקלו דלית ליה תקנתא אחריתא שלא יתבזה בין החיים ע"י הסרחון שיסריח אלא לטלטלו אבל הכא יניחנו בארון בלא רחיצה ולא יתבזה בזיון בין החיים ותדחה הרחיצה אף אם קצת מצוה היא ולא ידחה איסור טלטול דהא ברחיצה לא מצינו לא שורש ולא סמך בתלמוד דאע"ג דאמרינן במתניתן בפ' השואל שהזכרתי ומדיחין אותו לא משום שחייב להדיחו קאמר דהא קאמר נמי סכין דהשתא לא נהגינן ביה אלא מה שנהגו לעשות קאמר וכן מצינו בימי האמוראים שהיו נוהגין בהדס כההיא דפרק בנות כותים בעובדא דרבי אסי ורב שילא בר אבינא חזו דפרח אסא מהאי פוריא להאי פוריא וכן בפ"ק דביצה אפילו למיגז ליה אסא ואפשר דמטעם זה נקט במתניתין דפ' שואל מחשיכין על התחום על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ולא נקט להביא לו שמן לסוכו ומים לרוחצו דהני לא צריכי למת אלא שנהגו ואל יאמר האומר דמכל מקום לכבודו עבדינן ליה רחיצה ולא לכבודו דחי איסורא דרבנן כההיא דהמצניע וכדכתיבנא לא היא דלא דמי כבוד רחיצה וסיכה לחשש הסרחון וא"כ ניהו דאשכחן בדברי רז"ל דאיסורא דרבנן נדחת מפני בזיון גדול דהיינו חשש הסרחון אבל מפני כבוד הרחיצה מנ"ל לדחות אסור דרבנן ואנן בחשש הסרחון החמירו בו ולא דחינן איסור טלטול היכא דאין שם ככר או תינוק וכדפירשתי אלא אמרינן מוטב שיסריח ויתבזה ולא ידחה איסור דרבנן וא"כ היכא נדחה אנן איסורא דרבנן בעד הרחיצה דקיל טובא מה שלא מצאנו בתלמוד ותדע שכן הוא דלא אתי רחיצה וסיכ' ודחי איסור טלטול דהא בפרק שואל עלה דההיא מתניתין שהזכרתי פריך בגמרא והא אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו בבית המרחץ בקש להדיח קרקע אמר לו אין מדיחין בקש לסוך אמר ליה אין סכין ואי סלקא דעתיך שרחיצה וסיכה דוחה איסור טלטול היכא שיש לחוש שמא יסריח וכדכתיבנא לישני דמתניתין בשיש לחוש שמא יסריח עסקינן ואע"ג דדבר שאינו ניטל אין מרחיצין ואין סכין מת אף על פי שאינו ניטל מדיחין וסכין אותו שיש לחוש שמא יסריח וכדכתיבנא ואפ"ה הזזת אבר לא הואיל ואפשר זולתו אלא ודאי נראה דאין רחיצה וסיכה דוחה איסור טלטול ואפילו היכא שיש לחוש שמא יסריח ואף על פי שיש לדחות מ"מ קצת ראי' איכא ותו דאפשר הוא לרוחצו ע"י ככר או תינוק דלא מבעיא לראבי"ה ז"ל דסבר דבהנחת הככר עליו יכול לזוז כל אבריו שכן כתב המרדכי בפרק כירה בשמו וזה לשונו אם חוששין שמא יתקשו אבריו ולא יהא ראוי עוד לפשוט והוא ביומו מניח עליו ככר או תנוק ומטלטלו אלא אפילו במה שכתב בשם רבינו ברוך וז"ל ורבינו ברוך פליג וכו' עד אבל הכא שהככר מונח על גבי המת ומזיז כל אברי המת בלי טלטול ככר אסור ומיהו כשאין מזיזין אברי המת אז ודאי שרי עכ"ל נראה דרחיצה אפשר להעשות ע"י ככר או תינוק דבכל עת שיזיזו אבר מאבריו יהיה בטלטול ככר ואם יתעקש המתעקש ויאמר דלא אפשר מה לנו לחלק ולבלק הואיל והמשנה שבפרק שואל מכרזת ואומרת שהדחת המת תעשה בלא הזזת אבר ואפ"ה קרי ליה כל צרכיו שכן תנן עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין ובלבד שלא יזיזו אבר וכבר הבאתיו לעיל אלמא הדחת המת נעשת בלא הזזת אבר ושפיר דמי אפילו לנוהגים לסוך ולהדיח ולבי נוקפי דאפילו ע"י ככר או תינוק אסור להדיחו ולרוחצו דהא לא מצאנו היתר בטלטול המת ע"י ככר או תינוק אלא המוטל בחמה ויש לחוש שלא יסריח וצורך הוא לטלטלו מחמה לצל כדי לעכבו מלהסריח אבל לענין רחיצתו לא מצאנו בו היתר וכדפירשתי: והנה הר"ן כתב בפ"ק דביצה דיש מי שאסר לטלטל את המת בי"ט ע"י ככר או תינוק ואע"ג דבי"ט הקלו לקברו ע"י עובדי כוכבים ומזלות ואפילו למאן דמתיר התם ע"י ככר או תינוק היינו טעמיה כמו שאפרש בע"ה דהואיל ומטעם כבודו התירו לקוברו ע"י עובדי כוכבים ומזלות יש להתיר ע"י ישראל נמי לטלטלו דהוי כבודו טפי כמו שאנו מתירין בשבת מחמה לצל משום כבודו אפילו ע"י ישראל ואע"ג דמדברי ראבי"ה ורבינו ברוך ז"ל נראה דלפושטו מותר ע"י ככר או תינוק כדכתיבנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אמינא דהבו דלא לוסיף עלה הוא די לנו בקולא שהקלו הם במלבושים ולא נקל גם אנו ברחיצה שהם ז"ל התירו היכא שיש לחוש שלא יתקשה שדרך המת בכך ולא נוכל לפושטו במ"ש כדפירשתי בדבריהם בהדיא ולא נקל גם אנו ברחיצה דאפשר לעשותה במוצאי שבת דבהנהו חששי דכתיבנא לא חיישינן לדחות אסור שבת כדפירשתי ותו דלפשוט בגדיו ולקוברו בתכריכין מצאנו סמך שר"ג הנהיג זה לתקנת עניים כדאיתא בפ"ק דכתובות וכן אמרו בפרק אלו קשרים ובפרק כל היד אמר להו ר' ינאי לבניו לא תקברוני בכלים לבנים שמא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים ולא בשחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים אלא באולירין אמר שראוי להכין למת כלים מיוחדים לקוברו ובפרק שואל התירו להחשיך על התחום להביא לו ארון ותכריכין אבל רחיצה לא צריכה כולי האי וכדפירשתי וא"כ די לנו בקולא שהקלו הם ולא נוסיף גם אנו עליה ולהקל גם ברחיצה אלא א"כ היה מטונף מטיט וצואה עד שהיה מאוס בעיני רואיו ולא היתה להם תקנה אחרת ולפ"ז ניחא שפיר טפי האי דקאמר במתניתין ובלבד שלא יזיזו בו אבר מלתא דפסיקא ולא המשנה לבדם אלא כל הפוסקי' ג"כ ואע"ג דדברי אלה הם כיהודה ועוד לקרא כתבתי זה דמהאי טעמא אמינא שראוי לגעור אם יש מי שהתיר בזה ואמינא דשרי ליה מאריה דהאלקים לבי מגמגם עליו דבר עונש הוא אם התיר אפילו בלא ככר או תינוק אלא אם יתן טעם לדבריו ולומר במה טעה כאשר אבאר לפנים בע"ה הואיל ואפילו בבעל הטורים ז"ל שהתנוקת של בית רבן דשין בו לא עיין במה שכתבו ובלבד שלא יזיזו בו אבר וכתבתי זה מפני הרעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם שנאסף הצדיק ואין איש שם על לב ראיתי בני עליה והם מעטים יציבא בארעא גיורא בשמי שמיא שבעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו וחדשים מקרוב באו קמו רבים מעמי הארץ זחוחי הלב תלמידים שלא שמשו כלל ולא ראו אור התלמוד לא מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש אלא עסקו בספרים החיצוניים והניחו חיי עולם ועסקו בחיי שעה לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו רק המים המרים המאררים אמרו כי עתה הרחיב ה' לנו וגדלנו בארץ לא זכרו את בוראם בימי בחורותם שמו חושך לאור ואור לחושך אמרו לרע טוב ולטוב רע למר מתוק ולמתוק מר ובחשבם כי רב הודם וכי כביר מצאה ידם אזי התחילו לעיין בפוסקים כעורים שמגששים באפלה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו אמרו מי כמונו מורה שמעו נא המורים אנו נמלוך וכסא ממלכות נהפך ובמקום קדוש יהלכו וישתבחו בעיר אשר לא כן עשו: ה ויש רעה ראיתי תחת השמש עבדים רוכבים על סוסי הוראות למופת ולאות ולא נתנו חלק לא לשבעה ולא לשמונה אנשים אשר לא ראו אור התלמוד ולא אור החכמות אלא מעט מזעיר פיהם מלא הוללות ישכו בלא לחש חשבו כי יש יתרון לבעל הלשון שמו שכלם במרומים וחכמים בשפל יושיבו בדין נשמע נחרת סוסיהם ושבתי אני ואראה עוד רעה מזאת כי עת לעשות לה' מפירים התורה והמצות בקולא מצהלות אביריהם קולא להם קולא אליהם כ"ש על אחרים ויהיו בעיניהם מצות אנשים מלומדה לא יראו את ה' ואת המלך לא שמרו רגלם כאשר הולכים בית האלהים לאמר נתקרב לשמוע דברי חכמים וחדותם לבל נכוה בגחלתן עזבו את מלכם ואת אלקי ישראל לא הביטו מאנו התיעץ אם הגדולים בחכמה ובמנין נגד הסדור המדעי והחכמה האמיתית אומרים לכל סכלים הם לרוב גאונם וגאוותם לכן אמרתי כי אף חס ושלום המורה ההוא לא ראה מאורות התלמוד מימיו אם היה ירא וחרד בדברי חכמים והיה זהיר שלא יכוה בגחלתן היה לו להסתכל ולעיין לכל הפחות בדברי בעל הטורים שהכל רגילים בו אבל אין זה כי אם מצד זלזולו בדברי חכמים ואיננו ירא מדבריהם אלא מפקפק הוא על דבריהם ואין לך פקפוק וזלזול גדול מזה הואיל והוא מורה להתיר במה שאסרו חכמים בהדיא ואם שוגג היה שיתן טעם מספיק לדבריו מוטב ואם לאו בר עונש הוא מדאמרינן פ"ג דברכות את מי נדו את ר' אליעזר בן חצר שפקפק בנטילת ידים ומזה למד הרמב"ם ז"ל וכתב בכלל הכ"ד דברים שמנדין וז"ל ה' המזלזל בדברי סופרים עכ"ל: ועוד נראה להביא ראיה ממאי דאמרינן בפ' ר' אליעזר דמילה לוי אקלע לבי יוסף רשכא קריבו ליה רישא דטויתא