רד"ך צו

אפרש דרחיצת חמין לא הוי אלא גזירה בעלמא וא"כ יאמר האומר דאף אם אסור לקבור את המת מן הדין ולא מטעם שפירשתי אין להביא ראיה לאסור להרחיץ את המת דדוקא שבות ע"י ישראל חמיר מאמירה לעכו"מז במלאכה דאורייתא אבל גזירה בעלמא כי האי דחמין לא דאע"ג דמלאכה אסורה גבי מת ואפילו ע"י עכו"מז גזירה דרבנן שרי אף על ידי ישראל הואיל ואיכא קצת כבודו וכדפירשתי הא ליתא דנראה דבנידון דידן כולי עלמא מודו דאסור להרחיצו בחמין דהא רחיצת חמין לא יעכבנו מלהסריח ואדרבה מצד חמימות המים יש לחוש שמא ימהר להסריח ומשום מצוה להרחיץ את המת קודם שנשימהו בארון ליכא דהא לא מצאנו לו לא שורש ולא סמך בדברי חכמים אלא שנהגו כן וא"כ האיך נבטל איסורא דרבנן מקמי מלתא דרשות ואף על גב דרחיצת הקטן אינו אלא מנהג כדכתב הרמב"ם ז"ל מקום שנהגו להרחיץ וכו' ואפ"ה מרחיצין אותו בשבת בחמין שאני רחיצת הקטן שממנו אין ללמוד כדפרישית וכ"ש דאפשר להרחיצו בצונן ולא נבטל איסור גזירת חמין דחמין במת נרא' שיש סרחון דיותר הוא הזיקו מתועלתו וכדפירשתי ועוד נכתוב בס"ד: ואף אם נאמר דקצת מצוה יש בדבר דלא לחנם נהגו להרחיצו בחמין אלא דאית ביה טעמא או כדי לנקותו היטב שיהא נקי מכל טינוף וכעובדא דר' חייא דפרק אלו קשרים ודפרק כל היד אשר אזכיר בע"ה דקאמר לבניו אל תקברוני וכו' או כדי שלא יקוצו בעם בריחו וימנעו מלהביאו לבית הקבורה וא"כ נאמר דעדיף הוא ממצטער וכן מקטן לבמ"מ לא היא דלא מבעיא לפירש אשר פירש דברי הרמב"ם ז"ל דדוקא ביום המילה התירו בחמין וליכא למילף מיניה כדפרישית וכן ממצטער ליכא למילף לפי החילוק אשר חלקתי בין היכא שהדבר הוא גוף הדבר ובין שהדבר הוא הכשר הדבר כי הכא גבי מת שהרחיצה היא הכשר הקבורה אלא אפילו להרמב"ן ז"ל דנראה דאין לחלק שהרי הוא סובר דהיכא דאין בו סכנת אבר עושין כל צרכיו ע"י עובד כוכבים ומזלות ולא קא מפליג בין גוף הדבר להכשר הדבר דבכל ענין ע"י עובד כוכבים ומזלות מותר ע"י ישראל אסור וא"כ לפי מה שחלקנו לעיל לפירש שאפרש לקמן דיש הפרש בין שבת לגזירת חמין דאינו אלא גזירה בעלמא ואמרנו דאפשר דהוא ז"ל אע"ג דלגבי חולה אסור אפילו שבות ע"י ישראל דוקא איסור שבות הוא דקא אסור אבל גזירת חמין שאינה אלא גזירה בעלמא מודה הוא דיש להתיר אפילו ע"י ישראל וא"כ במצטער מותר הכי נמי אית לן למימר גבי מת אע"ג דרחיצה לא הוה אלא הכשר הדבר דהיינו הכשר קבורה מותר להרחיצו בחמין דדוקא גבי איסור שבות הוא דקאסר ע"י ישראל אבל גזירת חמין לא: וכן לבעל מגיד משנה דפירש דברי הרב ז"ל דאפילו לאחר שנתרפא מהמילה מרחיצין אותו נראה דדוקא אם היו קוברין אותו בשבת דאי אפשר להרחיצו במוצאי שבת היה אפשר לומר כן כי התם גבי מצטער דבאותה שעה דמרחיצין אותו מקבל התענוג וצריך הוא בשבת אבל הכא דכל כך הוא למת להרחיצו במוצאי שבת כמו בשבת הואיל ואין קוברין אותו בשבת אין לומר כן דבהנהו חששי דכתי' אין לחוש לדחות איסורא דרבנן כאשר אוכיח לקמן בע"ה ואין לדחות איסורא דרבנן בשביל חששים כאלו ומה"ט נמי נראה דאין להביא מדברי הרמב"ם זכרו לברכה לפי מאי דפרישית דיש להחמיר באבר אחד מבמת ובאבר אחד סבר הרב דעושין מילי דרבנן ע"י ישראל כדכתב בפ"ב מהלכות שבת ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה ולא מצאנו לרב זכרו לברכה בזה בין חולי כל הגוף לחולי מאבר אחד ואדרבא לפי משמעות דבריו שהזכיר לפי' מעלין אונים וכו' וכן לפי מה שפי' נראה דהרב זכרו לברכה מדבר אפי' באבר אחד ואפ"ה סובר דעושין ע"י ישראל ולקמן אבאר יותר בע"ה: ואף אם יצדד אדם צידי צדדין למצוא איזה היתר לרחיצת חמין מה שאין האמת כן נראה דבנידון דידן שרחצוהו כדרכו בחול דשלא כדין עשו דאית בזה נמי איסור טלטול ולא מבעיא בחמין אלא אפילו בצונן נמי דגבי חי מותר גבי מת אסור בהזזת אבר מאבריו בלא ככר או תינוק ואפילו היכא שיש לחוש שלא יסריח דהא תנן בפרק שואל עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין עכ"ל המשנה ופירש"י התם מדיחין במים שלא יזיז בו אבר לא יגביה ידו או רגלו או ריסי עיניו שימתין שלא יסריח מחמת חום הסדין והכרים והרמב"ם זכרו לברכה פירש בפירוש המשנה וז"ל כששומט מה שתחת המת מן הבגדים נמצא מוטל על החול וזו היא כוונתו באומרו ומטילין אותו על החול לא שיזיזהו ממקומו ויטילו אותו על הארץ כי זה התנה ברחיצתו ואמר ובלבד שלא יזיזו בו אבר לפי שטלטול המת בשבת אסור עכ"ל: ורבינו ישעיה פירש ושומטין את הכר כיון שאינו נוגע במת והכר לא נעשה בסיס שלא הניחו המת עליו עכ"ל הרי בהדיא דאפילו היכא דיש לחוש שמא יסריח דווקא שמיטת הכר התירו הואיל ואינו מטלטלו אבל לטלטלו אסור ואם לחשך אדם לומר דדוקא היכא דאפשר לן בלי טלטול לעכבו שלא יסריח כי הכא דמתניתין דשומטין את הכר הוא דלא דחיא אסורא דרבנן לטלטלו אבל היכא דלא אפשר בלי טולטול כגון שהוא מוטל בחמה או כי הכא בנידון דידן דאי אפשר לרוחצו אם לא נטלטלנו ויש לחוש כאשר פירשתי דחינן אסור דרבנן מקמיה הא ליתא דאי הכא לאשמועינן במתניתן רבותא דהיכא דיש לחוש לסרחון ואי אפשר בלי טלטול דדחינן אסורא דרבנן ומטלטלינן ליה והוה פשיטא לן דמותר להשמיט הכר מתחתיו דאין לומר דאתא לאשמועינן דהיכא דאפשר לעכבו שלא יסריח בלי דחית אסור כי הכא בשמיטת הכר לא דחינן אסור טלטול כדי שלא נטעה לומר דטלטול מת בשבת היכא דיש לחוש שלא יסריח בטלוהו רבנן לגמרי והתירוהו אפילו היכא דאפשר בשמיטת הכר וכדאמרינן בפ"ק דביצה י"ט ב' לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו למיגז ליה אסא וכו' הא ליתא דלא מבעיא לרב אחא משבחא דסבר דהתם גבי י"ט הכי נמי דוקא היכא דליכא עממין הוא דאמרינן שיתעסקו בו ישראל אבל היכא דשכיחי עממין לא שריא אלא בעממין הואיל ואפשר על ידי עממין ואף על גב דרב אשי קאמר בהדיא די"ט לגבי מת כחול שויוה רבנן אפ"ה כיון שלא פי' דאפילו היכא דשכיחי עממין יתעסקו בו ישראל אמרינן דדוקא אי לאו עממין קאמר דיתעסקו בו ישראל אבל אי שכיחי עממין לא אלא אפילו להרמב"ן ולהר"ן ז"ל שכתבו דאפילו אפשר בעממין יתעסקו בו ישראל הואיל וכחול שויוה רבנן הכא אין לומר כן דהיכי תיסק אדעתין למימר דבטלוה רבנן לאסור טלטול גבי מת ופירש לנו אסור הטלטול ולא פירש לנו בטולו ואף על גב דגבי י"ט נמי לא אשכחן היתר אלא רבא הוא דקאמר לה ורב אשי בתריה נראה דקבלה היתה בידם דבר זה וכן היה המנהג מתחלה ביניהם אם כן מפורש הוא ההיתר דאלת"ה אתמה וכי מקמי דאתי רבא לא הוו עבדי הכי אלא ודאי כדפרישית: ותו דטפי הוה ליה לתנא לאשמועינן כחא דהיתירא ולפרש לנו דלגבי מת בטלוה לאסור טלטול דלא מסתבר כולי האי מכחא דאיסורא ותו דבהדיא אמרו בפרק במה מדליקין שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה שלחו ליה חתוך נבילה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי טוב מהארי המת שלתקנת הכלבים לא הצריכיהו לשנות טלטול נבילה ואת הארי המת אסרו לטלטל אלא על ידי ככר או תינוק: ובפרק כירה גרסינן אתמר מת המוטל בחמה רב יהודא אמר שמואל הופכו ממטה למטה רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דלית ליה מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומר סבר לאו שמיה טלטול הרי דרב דהלכתא כוותיה באיסורי סבר דאסור לטלטל את המת אפילו מן הצד ואפילו היכא דליכא ככר או תינוק ואפילו היכא דמוטל בחמה ויש לחוש שלא יסריח ואף על גב דלפי המסקנא דהתם משמע דהיכא שיש לחוש לדליקה התירו לטלטלו ואפילו בלא ככר או תינוק לפי פירוש הרי"ף ז"ל טלטול מן הצד ולפירש"י זכרו לברכה שפירש הסוגיא כפשטה נראה דאפילו טלטול כדרכו שרי וכ"כ הרמב"ם זכרו לברכה בפכ"ו דהלכות שבת וז"ל ואם אין שם ככר או תינוק מצילין מן הדליקה מכל מקום עכ"ל אל יטעה הטועה להביא ראיה ולומר דהיכא דשרי בבזיון דמטלטלין אותו אפילו בלא ככר או תינוק דדוקא בדליקה התירו וכדמפרש טעמא בגמרא דלמא אתי לידי כיבוי דאורייתא והביאו הרמב"ם זכרו לברכה וז"ל מצילין אותו מן הדליקה שמא יבוא לכבות אבל בבזיון חמה דלית לן למיחש להכי לא: וכן פירש"י זכרו לברכה בהדיא וז"ל אי לא שרית ליה וכו' אבל במוטל בחמה לא שרינן: וכן נראה התם מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בו מת וכו' עד ואם אין שם ככר או תינוק מצילין אותו מן הדליקה מ"מ שלא יבוא לכבות עכ"ל הרי שהתחיל בחמה או בדליקה וסיים שאם אין שם ככר או תינוק מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום ולא כתב סתם מוציאין אותו או מצילין אותו דהוה משמע בין בחמה בין בדליקה אלא פירש בהדיא ואמר מן הדליקה אלמא משמע דמן הדליקה דוקא התירו בלא ככר או תינוק אבל במוטל בבזיון לא ואפילו היכא דליכא ככר או תינוק וכן משמע נמי מן הטעם שכתבתי שלא יבוא לכבות וכדפרישנא ואף על גב דבפרק המצניע אמרינן ההוא שכבא דהוה בדוקרת שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית ואמרינן התם דטעמיה דרב נחמן משום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה א"כ נראה דדחינן אסורא דרבנן דהיינו להוציא מר"ה לכרמלית משום כבוד הבריות דאין לומר דהתם על ידי ככר או תינוק הוא דשרי דהא ככר או תינוק לא יעלה ולא יוריד לענין אסור הוצאה ואדרבא גורע הוא לדעת הרמב"ן זכרו לברכה כאשר אכתוב לקמן בע"ה הא כתב במרדכי בשם רבינו ברוך ממגנצא דהתם משום דליקה התירו אבל משום בזיון אחר לא ולדעת הרמב"ם זכרו לברכה ולדעת הסמ"ג התם משום שכבר הסריח התירו אבל לשמא יסריח לא שכתב וז"ל מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים וכו' ולקמן אביא כל לשונו בע"ה ולא כתב המוטל בחמה וחוששין שמא יסריח כדלעיל מיניה ואפילו לפירוש רש"י ז"ל שפירש וז"ל לאפוקיה לכרמלית שהים מוטל בבזיון דליקה או חמה וכן נראה נמי סברת ראבי"ה דבעל הוראה הוא ורא"ם כדאיתא במרדכי בפרק כירה א"כ נראה דדחינן אסורא דרבנן אפילו היכא שמוטל בבזיון חמה דהיינו לאפוקי מרה"י לכרמלית הא פירש"י התם ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק והיינו טעמא כדפירשו התוספות ז"ל בשם ר"ת ז"ל דשאני טלטול דאפשר ע"י ככר או תינוק לכך לא התירו בענין אחר עד כאן לשונו וכן כתב הר"ן ואפילו לפי מה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן דכי בעינן ככר או תינוק היינו במטלטלו בר"ה עצמה מחמה לצל אבל כי מפקינן ליה לכרמלית ודאי בלא ככר או תינוק מפקינן ליה וכן כתב נמי בעל הטור בשמו דהתם היינו טעמא כדי למעט בהוצאה כדכתבו הם ז"ל משמו דכל מה שאתה משביח בתקון הטלטול פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך והוצאת המת בלחוד היא שמותרת מפני כבוד הבריות אבל הוצאת ככר לא אבל היכא דאין לן איסור הוצאה אלא איסור טלטול דאפשר לתקוני ליה על ידי ככר או תינוק ואין מוסיפין איסור כלל לא שרינן אלא ע"י ככר או תינוק: ומהאי טעמא נפלאתי הפלא ופלא אם יש מורה שהתיר לטלטל המת ולרוחצו בשבת ערום כדרכו בחול בהזזת אבר מאברים בלא ככר או תינוק וכתבתי ערום כי יש מי שהתיר לטלטלו אגב כסותו כדאיתא במרדכי ואפשר שסמוך עליו ואל יאמר שסמך על רש"י זכרו לברכה והנגררים אחריו דסברי דההיא עובדא דבדוקרת דשרא רב נחמן לטלטולי אפשר דבזיון חמה הוה ואפ"ה התיר להוציאו בלא ככר ובלא תינוק והיינו טעמא כדכתיבנא לעיל הואיל ואי אפשר בענין אחר דככר או תינוק לא יוסיף או יגרע בהוצאת המת