רד"ך צד

עירב אלא ע"י עובד כוכבים ומזלות ואלו להרחיצו מרחיצין אותו ע"י ישראל והיינו טעמא כדפירשתי וכדקאמרינן בעלמא דהיכא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה היכא דעבידנא דקא מעקר לאו מוקים עשה כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה ובכמה מקומות אחרות בתלמוד ועל הדרך שאמר בהזאה שהעמידו דבריהם במקום כרת וכתב הרמב"ם ז"ל כיצד טמא שחל ז' שלו בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפילו חל ז' בי"ג לניסן והוא שבת ידחה ליום י"ד ומזין עליו ואין שוחטין עליו אלא ידחה לפסח שני ופירש הטעם מפני שביום שהוא אסור בהזאה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבים עליו כרת אע"פ שהדבר גורם לעתיד לבוא לעמוד במקום כרת: והשתא אמינא דלא מבעיא להרמב"ם דסבר דאפילו ביום שני של מילה אין מרחיצין את הקטן ואפילו בחמין שהוחמו מע"ש ואע"ג דביום שני נמי יפים הם לו לצער המילה אפ"ה הואיל ואינו צריך בהם כ"כ כלאחר המילה וביום ג' שהוא מסוכן גם אינו הכשר מצוה אין מרחיצין אותו ואע"ג דלא שייכי ביה גזירת איסור רחיצת חמין כולי האי דבמת נמי יש לאסור להרחיצו בחמין ואע"ג דלא שייכי ביה גזירת איסור רחיצה כולי האי אלא אפילו למאן דסבר דעד יום ג' קאמר תנא דמתניתן דמרחיצין אותו אפילו בחמין שהוחמו בשבת וכדכתב הר"ן היינו טעמיה כדכתב הוא ז"ל דסכנת יום ב' גדולה מסכנת יום ג' ואפילו לפי מה שפירש בעל מגיד משנה דברי הרב ז"ל שלא ביום המילה אלא קודם לה או לאחריה הרבה היינו טעמא משום צער התינוק שהחמין יפים הם לו כדפירש הוא ז"ל בהדיא והמרדכי ז"ל נמי כתב בשם ר' יהודה בפ"ב דביצה וז"ל ורבינו יהודה כתב דמותר לרחוץ תינוק קטן שהתינוקת מותרין ברחיצה וסיכה ביה"כ דכל מידי דאית ביה רביתא לתינוק לא גזרו ביה רבנן וכן כתב ראבי"ה בהדיא כדאיתא בהגהות מיימונית בהלכות יה"כ ומהאי טעמא התירו לומר לעובד כוכבים ומזלות לרחוץ התינוק אפילו בחמין שהוחמו ביה"כ והוסיף לומר עוד שסתם תנוקות חולין הם אצל חמין והוו כמו חולה שאין בו סכנה דאומר לעובד כוכבים ומזלות ועושה אבל גבי מת דליכא למימר הכי נראה דהוה בכלל האסור ואע"ג דלא שייכא אסור גזירת חמין כולי האי ואין לומר דכי היכא דגבי מילה דמותר להרחיץ את הקטן לפני המילה במקום דמכשירי מילה נינהו ה"נ אית לן למימר דרחיצת המת בחמין מותר דמכשירי קבורה נינהו לא היא דדוקא היכא דעקר המצוה נוהגת בשבת אית לן למימר דמכשיריה ידחו שבת כי האי דרחיצת תינוק וטעמא כדכתב הר"ן וכבר הבאתיו לעיל אבל היכא דעיקר המצוה אינה נוהגת בשבת כי האי דקבורה אין מכשיריה דוחין שבת ואפילו היכא דעיקר המצוה דוחה שבת מפלגינן בגמרא אליבא דר' אליעזר דסבר דמכשירי מילה דוחה את השבת ואמרינן דלאו לכל מצוה קאמר ר' אליעזר דמכשירי מצוה דוחה את השבת וכ"ש להרמב"ם ז"ל דסבר דאע"ג דמילה שבות דשבות דוחה את השבת בשאר מצות לא דשאני מילה דנתנה שבת לדחות מפניה וכן לפי קושית התוספות בפרק ר' אליעזר דמילה עלה דההיא דקאמר דלאו לכל מצוה קאמר ר' אליעזר וכו' דאין ללמוד מכשירי קבורה ממכשירי מילה א"כ עלה בידינו דרחיצת המת בחמין בשבת אסור ג ולרוחא דמלתא אומר דנראים הדברים קצת קל וחומר ומה גבי חי דמקלין אפילו בכלב חי לחתוך לפניו כדרכו בחול ואע"ג דנבילה אסור לטלטלה אפ"ה אסרינן ליה לאדם לרחוץ בחמין אע"ג דתענוג הוא לו ולפי מה דפרישית דברי הרמב"ם ז"ל אפילו גבי קטן דלא שייכי ביה גזירת איסור רחיצת חמין כולי האי אסרינן ליה לרוחצו חוץ מיום המילה ומיום ג' גבי מת דאפילו המלך דוד מת מוטל בחמה ויש לחוש שמא יסריח אסו' לטלטלו בלא ככר או תינוק כדאמרינן בפרק במה מדליקין אשר נזכיריהו לפנים בעזרת האל אינו דין שהרחיצה בחמין תהיה אסורה בו בשבת ואע"ג דלא שייכא ביה טעם איסור רחיצת חמין כולי האי ואף אם היה עושה לו איזה תועלת וכ"ש שהחמין אינו מעלה ואינו מוריד ואדרבא סברא היא דגורע וכדבעינן למימר קמן ומיהו לפי מה שאפרש לקמן נראה דלאו ק"ו הוא ולקמן יתבאר בע"ה ואל יטעה הטועה להקשות על דברי ולומר דא"ה מאי איצטריך ליה לר' לאשמועינן בפרק שואל במתניתן אשר אביאנו עוד לקמן בעזרת האל ולומר סכין ומדיחין את המת דאי הדחה בחמין במת בשבת אסור א"כ האי מדיחין דקאמר בצונן קאמר ופשיטא דהדחה בצונן מותר דאין נראה כלל לחלק ולומר דמשום ר' מאיר נקט לה דס"ל בפרק כירה דבצונן אסור להשתטף כל גופו דאנא אמינא דאע"ג דאסור לטלטלו מותר לסוכו ולהדיחו ודלא כדעת המקשה דמייתי התם בגמרא דהוה ס"ד דדבר האסור לטלטל אסור לסוך ולהדיח א"כ מכל הא דלעיל עלה בידינו דאסור להרחיץ את המת בחמין בשבת ואפילו אם הוחמו מע"ש ועתה אומר דלא מבעיא היכא דלית לן למיחש לחשש סרחון כלל אלא אפילו היכא שיש לחוש לחשש סרחון כי הכא בנידון דידן אסור להרחיצו בחמין דאין לומר נרחיצנו בחמין ונעשה כל צרכיו ונשימיהו בארון שאם יסריח להיותו מוכן לקבורה ונקברנו תכף או כדי שלא יצטרכו להרחיצו במוצאי שבת שאז יהיה מסריח ביותר ויתבזה וגדול כבוד הבריאות וכדבעינן למימר קמן ויאמר האומר דעדיף הוא זה ממצטער שהתיר הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבת להרחיץ בחמין כמו שהבאתי כבר דבריו ופשיטא דלאו בחולה קאמר שהרי אפילו מלאכה דאורייתא מותר לעשות לחולה ע"י עובד כוכבים ומזלות ואפילו אין בו סכנה כדאמרינן בסוף פרק מפנין ומייתי לה נמי בפ"ב די"ט כל צורכי חולה עושין ע"י עובד כוכבים ומזלות בשבת דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לעובד כוכבים ומזלות ועושה וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהלכות שבת כיצד אומר לעובד כוכבים ומזלות לעשות והוא עושה לבשל ולאפות ולהביא לו תרופה מרשות לרשות וכיוצא באלו ואלו במצטער כתב הרב דדווקא שבות עושין ע"י עובדי כוכבים ומזלות אלא היינו טעמא דהתם בפ"ו לאו חולה הוא ולא מצטער הוא: ואל יקשה לך ממה שכתב הרב בפכ"ו דהלכות שבת וז"ל וכן מותר לחזק וכו' עד שכל אלה לכיוצא בהן אין עושין בסמני' כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן עכ"ל הרי שכתב שיש לו צער מהן ואפ"ה נתן טעם לדבריו לפי שאין עושין אותן בסמנים ואין לחוש לשחיקה הא אם יש לנו לחוש הוה גזרינן ומאי שנא מהאי דרחיצה דמצטער עד לא גזרינן דהתם עיקר הגזירה היתה בבריא המצטער שאסור לנו להתרפות משום שחיקת סמנים אבל הכא עיקר הגזירה בבריא ובמצטער לא גזרו רבנן ולפי מה שאבאר לפניו בע"ה יתיישב בדרך אחרת ויאמר האומר דעדיף הוא נידון דידן ממצטער שהתירו לרחוץ דאין לחלק לומר דשני מת מחי דאע"ג דלגבי חי הקלו אפילו במצטער לגבי מת לא הקלו אפילו בכי האי גוונא והיינו טעמא דבחי הקלו במלתא דתענוג היא כדי להבריא לעצמו לקיים המצות משא"כ במת וכדאמר בפרק שואל תניא רשב"ג אומר תנוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת כיון שמת אדם בטל מן המצות וכן בפרק במה מדליקין החמירו יותר במת מבכלב חי כאשר נזכיר בע"ה דהא בפ"ב דביצה משמע שיותר יש להקל במת מבחי דאמרינן התם אמימר שרא למכחל בי"ט שני של ר"ה א"ל רב אשי לאמימר והאמר רבא מת בי"ט יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני י"ט של ר"ה משא"כ בביצה אלמא דטפי יש להקל במת משום כבודו אפילו באיסור דאורייתא כגון לחצוב לו קברו ושאר מילי ואע"ג דלא אישתהי שאין לחוש שמא יסריח כדאיתא בפ"ק די"ט ואפילו לרש"י שכתב במסכת משקין כמו שכתב הר"ן משמו דלחצוב לו קבר דטרחתו מרובה אסור מ"מ למיגז ליה גלימא ואסא שרי ואע"ג דאיסור דאורייתא הוא מבכחול העין דאף על גב דשבות הוא ואין לומר דשני כחול העין דאף על גב דשבות הוא מחמירין ביה טפי משאר רפואות דהא בשאר חולאים במילי דשבות עבדינן להו ע"י ישראל כדכתב הרמב"ם בפ"ב דהלכות שבת וז"ל חולה שאין בו סכנה וכו' עד ואם היו צרכין שאין בהן מלאכה עושין אותן אפי' ישראל עכ"ל ואי בכחול העין דווקא ע"י עובד כוכבים ומזלות הוא דשרי כדאיתא בפ"ב די"ט והביאו הרב בפ"ב דהלכות שבת דנלענ"ד דדעת הרב דטעמא דמחמירו בכחול העין טפי משאר רפואות מפני שדומה לכותב שהיא מלאכה דאורייתא ורבי אליעזר מחייבו חטאת כדאיתא התם בפרק המצניע אבל בשאר רפואות דלא אסרינן להו מפני שדומה למלאכה אלא מטעמא אחרינא אין להחמיר כ"כ דנראה דהרב ז"ל אינו סובר כהרמב"ן ז"ל וכהר"ן דסברי דאחד כחול העין ואחד שאר רפואות אם אין בהן סכנת אבר עבדינן ע"י עובדי כוכבים ומזלות אפילו במילי דשבות והביאו ראיה מהא דכחול העין ואם יש בהם סכנת אבר עבדינן ע"י עובדי כוכבים ומזלות ובמילי דשבות עבדינן ע"י ישראל דהא הוא ז"ל בחדא מחתא מחתינהו שכתב וז"ל חולה שאין סכנה וכו' וכן כוחל עיניו מן העובד כוכבים ומזלות אפילו בשבת אע"פ שאין בו שם סכנה ואם היו צרכין שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו ע"י ישראל עכ"ל הרי דמה דאמרינן בכחול העין ע"י עובדי כוכבים ומזלות אמרינן בשאר רפואות של שאר חולאים אפילו ע"י ישראל ולא חלק חילוק אחר בין היכא שיש בו סכנת אבר להיכא דאין בו סכנת אבר אלא נראה דסברת הרב כדפרישית דהיינו טעמא דכחול העין דומה למלאכה משא"כ שאר רפואות דשאר חולאים דהזכיר הרב ותדקדק בדברי הרב שאחרי שכתב דין כחול העין כתב ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה משמע קצת דעד השתא הוה קאי בצרכים שיש בהם מלאכה דאורייתא ותימא והא כחול העין אינה מלאכה אלא ודאי כדפרישית וקאמר הרב ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה פי' דכל שיש בו מלאכה או שטעם איסורו מפני שדומה למלאכה יש בו מלאכה קרינן ביה וא"כ כחול שטעם אסורו מפני שהוא ככותב יש בו מלאכה קרינן ביה ותדע לך שיש לחלק בין שבות לשבות דהא בפרק כירה גבי ההיא פלוגתא דר' יהודא בן לקיש ורבנן דקאמר ר' יהודא בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה אמרינן דהיינו טעמא דר' יהודה מתיר שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לידי כיבוי דאורייתא ופירש הר"ן ז"ל בפירושו על הרי"ף ז"ל לאו דווקא דאורייתא דהא קיי"ל כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והכא אינו צריך לכיבוי אלא בשביל המת אלא דמ"מ עיקר דאורייתא כגון מכבה עצים לעשות פחמים שהוא כיבוי הצריך לגופו וכן נמי כתב בפרק ח' שרצים עלה דההיא דכתובות פרק אע"פ דצנור שהעלה קשקשים וכו' והביא הרי"ף ז"ל שם בהלכותיו וז"ל וא"ת א"כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולא מתסרא אלא מדרבנן וי"ל דשאני כיבוי דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה ה"נ אית לן למימר הואיל וכחול העין דומה לכתיבה וכבר כתבתי למעלה שלר' אלעזר הוא חייב משום כותב ואין הכל בקיאין באיזו כתיבה חייב ובאיזו כתיבה פטור מחמירין שלא לעשות אלא ע"י עובדי כוכבים ומזלות וכן נמי חלק בפרק המצניע עלה דההיא עובדא דבדוקרת דאמרינן גדול כבוד הבריות ופירש דדווקא דבר שעקרו מדברי סופרים דוחה כגון כרמלית אבל דבר שעיקרו מד"ת כגון ר"ה אע"ג דהיכא דאינו צריך לגוף המלאכה פטור עליה כר' שמעון ואינו אסור אלא מדרבנן אין כבוד הבריות דוחה אותה הואיל ואיכא דררא דאורייתא וכן נמי חלק התם דמאי דאמרינן אימור דפטור ר' שמעון מחטאת איסורא מיהא איכא וז"ל ודאמרינן אימא קשיא כיון דבר"ה לא מתסר אלא מדרבנן בכרמלית אית לן למישרי לגמרי וי"ל דכי אמרינן הכי הנ"מ בדבר שאין בו סרך מלאכה אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא לא ה"נ בנידון דידן אית לן למימר דאע"ג דבמילי דרבנן גבי חולה אפילו ישראל שרי הנ"מ היכא דלא דמו למלאכה דאורייתא אבל היכא שאיסורו דומה למלאכה דאורייתא