רד"ך צג

גם כי אני טרוד בטרדי תהפוכות הזמן לא יתנוני השב רוחי וכשל בעוני כחי וילדי הזמן הכוני פצעוני בעץ הרדפני סבוני גם סבבוני תולדות הזמן אבירי ביש"ן אהלי כושן וארכובותי דא לדא נקשן ושמעתתא צריכה צלותא כיומא דאסתנא כדאיתא בפרק הדר מ"מ בהיותי נדרש אל עם קורא בשמי ק"ק אבלונא ובראשם החכם הכולל גברא רבא בוצינא דנהורא אשר נודע בשערים שמו ידו בכל במקרא במשנה ובגמרא הן כי עיני לא ראתהו בידיעתו וגדולתו שמעה אזני ותבן לה הוא החכם הכולל כמהר"ר דוד בן הגאון החסיד ריש מתיבתא וריש גלוותא כמוהר"ר יהודה ז"ל ואיהו צווח כי כרוכיא מדוע שולם רעה תחת טובה זו תורה וזו שכרה שמעשה שהיה כך היה שמתה אשה אחת בערב שבת וטלטלוה ורחצוה בשבת כמנהגם בחול בלי שנוי בחמין שהוחמו מערב שבת וכראות החכם הנזכר זלזול זה בדברי חכמים עלה עשן באפו ואורייתיה הוא דקא רתח ליה לאפרושי מאיסורא וקם ודרש ברבים שדבר זה אסור לבל יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות וכ"ש שיצא הקול בעיר שהחכם הנזכר התיר דבר זה והיה תימה אפילו בפי אנשים כי לא כן הורגלו ולא היה מועיל לו התנצלותו לומר כי לא מלבו כי הקול היה הולך וגדל כנזכר בכתב החכם הנזכר ולפ"ז אני אומר שראוי היה לחכם הנזכר לעשות מה שעשה להודיע לעם כי לא מלבו שהרי החכמים הראשונים ז"ל לא היו מחזיקים דבריהם נגד העם אפילו בדבר היתר ואף אם ידוע אל החכמים כי כדין עשה כדאשכחן בפ' מקום שנהגו מעשה ביהודה והלל בניו של ר"ג שרחצו ביחד בכבול ולעזה עליהם המדינה ואמרו מימינו לא ראינו כן נשמט הלל וישב בבית החיצון ולא רצה לומר להם מותרין אתם וכן אמרינן התם יוצאין בקורדאסין בשבת ואין יוצאין בקורדאסין בשבת ביבנה ומעשה ביהודה וכו' ועוד אמרינן התם על ר"ג שישב ע"ג ספסלים של עובדי כוכבים ומזלות בשבת בעכו כדאיתא התם והיינו טעמא משום דסרכי וכן נמי בפרקא קמא דסנהדרין לא רצה ר' לתת רשות לרב להתיר בכורות לפי תרוץ השני לפי שהיה בקי במומין טפי ואתי במומין דלא ידעי אינשי ואמרו כה"ג שרא רב ואתי למישרי מום עובר ק"ו בדבר אסור שהעולם חושבים שהחכם התיר שלא כדין שיש לו להודיע בעת קיבוץ העם כמה וכמה פעמים כי לא מלבו עשו כי הדבר אסור וקם עליו אחד העם והפסיק דרושו וחרפו וגדפו על לא חמס בכפיו ותורתו סבה והרב הנזכר נדה לההוא גברא דאיתפקר ביה בהסכמת כל הק"ק קהל פויזי ולא רצה לקבל עליו דין הנדוי ויש נותנים יד לפושעים ומחזיקים בידו לבל יחוש בנדוי החכם הנזכר שמעתי ותרגז בטני המו מעי לי לקול צללי שפתי כי לא יראו את דוד מלכם ואמרתי מי יראה זה ולא יצא להודיע למזלזל פשעו ולהגיד לו עונו אם הדברים כפשוטן אולי יתרצה זה אל אדוניו בראשי המעשים וישוב בתשובה ויתחרט על עונו ויבקש כפרה מאשר חטא על הנפש והיו הדברים בליבי כאש בוערת על אודות פליטת בית הנשארה שמכבודו הארץ האירה וחשתי ולא התמהמתי ולכבוד התורה חסתי ואף כי אין בביתי לא לחם ולא שמלה ולא אהיה חובש לי מהלכים בין העומדים על האמת נסמכתי ומאת ה' דרשתי ואליו דברתי ואמרתי לדוד אליך ה' נפשי אשא אלקי בך בטחתי לעזרתי חושה ואל אבושה: א גרסינן בפרק כירה איתמר חמין שהוחמו מערב שבת אמר רב למחר רוחץ בהם כל גופו אבר אבר ושמואל אמר לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו ותניא התם כוותיה דשמואל וכן פסקו כל הפוסקים הרי בהדיא שאסור לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת ואין לחלק בין חי למת דהא פשיטא דהא דקאמר לא התירו לרחוץ וכו' ה"ה להרחיץ לאחר דאסורה אלא דנקט דרך בני אדם וקאמר סתמא לא התירו ולא חלקו בין חי למת א"כ אין לחלק בתקנה כלל דבכל אדם אסרו לרחוץ ולהרחיץ בין חי בין מת ותו דהא טעמא דמילתא לא הוי אלא מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת והיו אומרים מערב שבת הוחמו כדאמרינן בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנין למיחם בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו אסרו בחמין א"כ מה לי חי מה לי מת ואע"ג דסוגיית הגמרא משמע דהא גזירה משום מרחץ גזרוה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות שבת וזה לשונו מפני מה גזרו להכנס במרחץ בשבת מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת וכו' עד וגזרו שלא ישטף כלל בחמין ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אבל פניו ידיו ורגליו מודה במד"א בחמי האור גזירה משום מרחץ עד כאן לשונו ויאמר האומר כי מת דלא שייכא האי גזירה כולי האי מותר לרוחצו בחמין שהוחמו מערב שבת לא היא דאין לחלק בתקנה באיסורי שבת דהא בפרק שואל משמע דהא דתניא לא יקרא לאור הנר אפילו גבוה ב' קומות אפילו גבוה שתי מרדעות ואפילו יוד בתים זה ע"ג זה והיינו משום שלא לחלק בתקנה ואפילו למ"ד התם דיש לחלק הנ"מ היכא דלא שייך למגזר כלל כי התם אבל היכא דשייך למיגזר אלא דלא שייך למגזר כולי האי מודה הוא דאין לחלק בתקנה: וכן מצאנו גבי קרקע רצוף באבנים דאע"ג דלא שייך למיגזר ביה משו' משוה גומות אסרו בפרק שואל לסוכו ולהדיחו דקרקע בקרקע מחלף אע"פ שזה רצוף וזה אינו רצוף ואע"ג דאיסור הרחיצה וסיכה באינו רצוף נמי אינו אלא גזירת חכמים דלא מבעיא למאן דפסק כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אלא אפילו למאן דפסק דחייב הא ק"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אי לא פסיק רישיה ולדעת הערוך ז"ל אפילו אי פסיק רישיה אלא דלא ניחא ליה א"כ אפילו היכא דאינו רצוף נמי גזירת חכמים היא שלא ישוה גומות וברצוף לא שייכא הך גזירה כלל ואפ"ה גזרינן רצוף אטו אינו רצוף דקרקע בקרקע מיחלף וא"כ גבי מת נמי אף אי לא הוה שייכא גזירת מרחץ כלל דאדם באדם מיחלף כ"ש דשייכא ביה דפשיטא דאין לחלק דכולא חדא גזירה הוא דאם דעת החכמים לחלק הוה להו לחלק בהדיא בין חי למת דאין לדמותו לההיא דאמרינן דאין סכין ומדיחין בבית המרחץ דהוצרכו לפרש אפילו ברצוף ואם לא היו מפרשים הוה סלקא דעתך דסכין ומדיחין כדהוה סליק אדעתייהו דתלמודי ר' מאיר ברצוף אבנים לא שייך גזירה משום גומות כלל וכדפרישת ומש"ה הוצרכו לפרש דאף על גב דלא שייכי גזרו קרקע אטו קרקע אבל הכא גבי נידון דידן דטעמא דאסור שייכא במת כמו בחי אע"ג דלא שייכא בזה כולי האי אם איתא דיש חילוק בין חי למת הו"ל לפרושי בהדיא ולחלק הואיל וטעמא דאיסורא שייכא נמי במת אלא ודאי הואיל ולא פלוג אלא אמרו סתם לא ירחוץ וכו' אלמא דלא פלגינן בין חי למת ואע"ג דלא שייכא ביה גזירה כולי האי ותדע שכן הוא דהא גבי מילה תנן בפרק ר' אליעזר דמילה מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה והאי לפני המילה בחמין שהוחמו בערב שבת כדמשמע מדברי הרמב"ם בפ"ב דהלכות מילה וכן השיב בהדיא לאנשי לוניל: ב וכן כתב הר"ן בפרק ר' אליעזר דמילה על דברי הרי"ף ז"ל ואתא מתניתן לאשמועינן דאע"ג דרבנן סברי דמכשירי מילה אינם דוחין אפילו שבות דבריהם דערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת כדאיתא בפסחים פרק האשה אפ"ה רחיצה דמקמי מילה דמכשירין נינהו דוחה איסור רחיצת חמין בחמין שהוחמו מערב שבת ואע"ג דרחיצה דמקמי מילה מנהג בעלמא הוא והיינו טעמא כדכתב הר"ן דכיון דרחיצת חמין שהוחמו מערב שבת לא עקרוה אלא מפני הבלנים שהיו אומרים מערב שבת הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא בה גזירה במילה כולי האי עכ"ל הרי דגבי מילה שרצו להתיר הך גזירה פירשו בהדיא ואע"ג דלא שייכי ביה גזירת האסור כולי האי ואין ללמוד ממנה כאשר אפרש בע"ה ותו דאפילו גבי קטן דלא שייכי ביה גזירת איסור רחיצה כולי האי לא התירו להרחיצו אליבא דהרמב"ם זכרו לברכה אלא ביום המילה לפני המילה ולאחר המילה וביום ג' כדכתב בפ"ב מהלכות מילה וזה לשונו שדרכם להרחיץ את הקטן מרתיצין בשבת ביום המילה בין לפני המילה בין לאחר המילה או בג' שחל להיות בשבת וכ"כ נמי בפ"ב דהלכות שבת מ"מ שלא בזמנם אלו ואפילו ביום ב' לא ואף על גב דחמין יפים הם לו והיינו טעמא דביום המילה לפני המילה הוא הכשר המילה ולאחר המילה וביום ג' מפני הסכנה אבל שלא בזמנים אלו לא ואף על גב דחמין יפים הם לו: ואין לומר דבשביל חמין שהוחמו בשבת קאמר וה"ק בימים אלו מרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת אבל בשאר ימים הואיל ויפים הם לו בחמין שהוחמו מערב שבת אין בחמין שהוחמו בשבת לא הא ליתא דא"ה ה"ל לפרושי דלפני המילה דוקא בחמין שהוחמו מערב שבת קאמר ואפ"ה לא קאמר אלא ביום המילה ואי סלקא דעתיך דאפילו בימים אחרים מותר הו"ל להרמב"ם לאשמועינן דאפילו בשאר ימים דליכא הכשר מצוה מותר הואיל ויפים הם לו שלא נטעה דבשלמא במאי דאמרינן דולפני המילה דוקא בחמין שהוחמו מערב שבת קאמר מפורש בדבריו כמו שהשיב הוא עצמו לחכמי לוניל אלא הכא אי סלקא דעתיך בימים אחרים קאמר הו"ל לפרש הרי דאפילו גבי מילה שהמים החמין יפים הם לו בכל זמן לא התירו אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אלא ביום המילה ולפני המילה וכו' אבל בזמנים אחרים לא ואפילו ביום ב' ואף על גב דלא שייכי ביה איסור גזירת חמין כולי האי ואף על גב דיפים הם לו וא"כ האיך יעלה בדעתינו להתיר גבי מת: ולפ"ז מה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות יום הכיפורים דתינוקות מותרים ברחיצה אפשר לאו בחמין קאמר שלשם לא בא ללמדינו אלא דמשום ענוי לא גזרו בה ואף אי בחמין קאמר נראה דדוקא ביום הכיפורים התירו ולא בשבת דלא גזרו על רחיצת חמין אלא בשבת בלבד משום דאיסור סקילה הוא וכן כתב הרמב"ם בהדיא בפרק א' דהלכות יום טוב וזה לשונו וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד עד כאן לשונו וכמו שאני עתיד לפרש בעזרת השם ואל יקשה לך ומה שכתב הרמב"ם בפ"ו דהלכות שבת וז"ל דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעובד כוכבים ומזלות לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לעובד כוכבים ומזלות בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר או סכין למילה או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב בניהם מים חמין להרחיץ בהם הקטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ויאמר האומר דהואיל וכתב קטן סתם כל קטן במשמע ואפילו היכא שנתרפא כבר מהמילה הא ליתא דהא הוא ז"ל בקטן שהתיר להרחיצו קאמר דאומר לעובד כוכבים ומזלות ומביא המים וסמך על מה שכתב בפ"ב מהלכות מילה כמו שהזכרתי למעלה כמו שסמך נמי בחמין וכתב חמין סתם ואע"ג דבחמין שהוחמו בשבת לא התיר להרחיץ אלא מפני הסכנה ודלא כבמ"מ שכתב וז"ל והנ"ל מדברי רבינו שהוא מפרש דפרק הדר שלא ביום המילה אלא קודם לה או אחריה הרבה ואעפ"כ התירו משום התינוק שהחמין יפים לו עכ"ל: ודרך אגב אומר דלא יקשה קושית הראב"ד ז"ל על הרב ז"ל דמה שהתירו במצטער שבות ע"י ישראל היינו היכא דבשעת עקירת הגזירה מקבל המצטער הנאה כההיא דגונח וכן נמי ההיא דמחזירין את השבר וכן נמי ההיא דצינור שהעלו קשקשים דבשעת עקירת הגזירה מבטל הפסדו אבל הכא דהבאת המים הכשר הדבר הוא דבשעה שמביא המים דרך החצר שמבטל האיסור אין הקטן ומצטער מקבלים הנאה ומש"ה אין להתיר אלא ע"י עובד כוכבים ומזלות והנה בגוף הדבר דהיינו הרחיצה התירו לעשותו ע"י ישראל בין בקטן בין במצטער דמדקאמר או מביא לו חמין אלמא לישראל קאמר ואפשר דראייתו מפרק הדר מההיא ינוקא שלא התירו להביא המים דרך חצר שלא