רד"ך פו

אדחויי לא נסמוך כיון שהדעת נוטה שמי שמודיע אותו דבר לבדו אין זה מסיח לפי תומו וכן נמי מוכח ממה שכתב: ואחזור לומר שמעתה זכינו לדין דהא התם חוץ לבית דין היו מסיחין ואפילו הכי אצטריכא ליה לתלמודא לפרושי ולומר דמסיחין לפי תומם היו וקאמר בכל חדא מהנהו עובדא מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואי סלקא דעתך דכל האומר אותו דבר לבדו חוץ לבית דין מסיח לפי תומו הוא ובכל דוכתא דנאמן מסיח לפי תומו נאמן באומר באותו דבר חוץ לבית דין מאי נפקא ליה לתלמודא למימר בכל חדא מהנהו עובדי דמסיח לפי תומו הוה לא הוה ליה למימר אלא המעשה שהאמינם רבי אבל לומר דמסיח לפי תומו היה לא אצטריכא ליה לתלמודא למימר להו אלא ודאי נראה דלהכי קאמר בכל חדא מהנהו עובדי מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו לומר שכשנאמר דברים הללו ספור הדברים אשר היה מספר היה מורה שמסיח לפי תומו היא ותלמודא לאו אצטריכא ליה לאשמועינין באיזה אופן היה הספור ההוא שהיה מורה שהוא מסיח לפי תומו דדרכים הרבה למסיח לפי תומו והדבר מורה ולא הוצרך להודיענו אלא מה שאמר האיש ההיא מענינו כשהיה מל"ת ואין לומר דלהכי קאמר תלמודא מעשה באחד שהיה מל"ת כי היכי דלא נימא בפני בית דין קאמר לה ולהכי האמינו רבי אבל אי אמר לה שלא בפני בית דין ובא אחר ואמר בפני בית דין שכך אמר פלוני לא להכי קאמר תלמודא מעשה באדם אחד שהיה מל"ת לומר דשלא בפני בית דין קאמר לה דבפני בית דין לא מקרי מל"ת ובאף שבאו אחרים ואמרו לרבי שכך היה מסיח פלוני העלהו רבי לכהונה דסוף סוף אמינא דלא הוה ליה לתלמודא למימר אלא מעשה באחד שאמר זכורני וכו' וכן מעשה באחד שאמר אני ואמי וכו' ומסתמא היה מיבן דבין בבית דין ובין לא בא לבית דין הוא נאמן דאי דווקא בבית דין קאמר לא הוה ליה לתלמודא למסתם למלתיה אלא לומר מעשה באחד שבא לבית דין ואמר וכו' דאמורא הוה ליה לפרש ואין נראה נמי לומר דלהכי קאמר מעשה באחד שהיה מסל"ת לומר דדווקא באומר לאחרים דהוי מסל"ת היא שהאמנהו רבי אבל אם בא לבית דין לא הוה מסל"ת דאין מסיחין לפי ב"ד דא"ה לא הוה ליה לומר מס"לת אלא מעשה באחד שהיה מסיח ואומר מבעי ליה לפי תומו למה לי אלא וודאי כדפרישת לענ"דנ ומההיא דפרק הגוזל בתרא נמי היה נראה נמי להביא ראיה דתנן התם נאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה ופריך בגמרא אשה וקטן בני עדות נינהו ומשני אמר רב יהודה אמר שמואל הב"ע כגון שהיו הבעלים מרדפים אחריהם ואשה וקטן מסיחין ל"ת מכאן יצא נחיל זה ופירש"י מרדפים אחריהם קודם דבר הקטן דרגלים לדבר דשלו הם והשתא אי סלקא דעתך דכל האומר אותו דבר הוי מסיח לפי תומו בלי שיורה עליו הספור למה ליה לתלמודא למימר ואשה וקטן מסיחין לפי תומם וכו' ואשה וקטן אמרו מכאן יצא נחיל זה מבעי להו וכו' אלא וודאי נראה שאין מסיח לפי תומו מי שאומר אותו דבר בלבד אם לא שהספור יורה עליו אלא שיש לדחות ולומר דמשום הכי אצטריכא ליה לתלמודא למימר ואשה וקטן מסיחים לפי תומם משום דכיון דמוקי לה למתניתין כגון שהיה בעלים מרדפים והיה עולה בדעתינו לומר שלא אמרו כן מפני שהיו רואים אותם מרדפים והם משיבים להם על מה שהם מרדפים והוי כתשובות שאלה ולא הוה מסיחים לפי תומם להכי קאמר תלמודא דמסיחים ל"ת הוי שלא היו יודעים שהבעלים מרדפים אחריהם ולא השיבו על רדיפתם וכן נמי לא היו מסיחים זה על זה בראותם האנשים המרדפים שהם לא ידעו שהיו מרדפים אלא מסיחים לפי תומם אמרו כן: ואחזור לומר שכן נראה נמי מדתנן בפרקא קמא דיבמות אפילו שמע מן התינוקות אומרים הרי אנו הולכים לספוד ולקבור איש פלוני וההיא פשיטא דווקא קתני לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא וז"ל כבר אמרנו שעד מפי עד כשר לעדות אשה וכו' עד אבל אם שמע מפי שוטה או מפי קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם שמע מן התינוקות שהם אומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך וכו' עד הרי זה מעיד מפיהם על פי הדברים האלה וכיוצא בהן עד כאן לשונו: וכן פירש"י ז"ל בההיא דהגוזל בתרא שפירש עלה דההיא דקאמר רב אשי התם אין מל"ת כשר אלא לעדות אשה וז"ל לעדות אשה שמע מן התינוקות שאמרו הרי אנו הולכים לספוד ולקבור איש פלוני הרי לך שפירש הרב שמסיח לפי תומו הוא שהספור מורה שלא להודיע שמת מתכווין אלא להודיע דבר כי הכא שהיו מודיעים התינוקות היכן היו הולכין: ואם לחשך אדם לומר שממה שפירש"י בפרק פסולי המוקדשין בבכורות זה הכלל כל שהוא לדעת אסור וכו' ואמרינן בגמרא זה הכלל לאתויי מאי לאתויי גרמא שלא לדעת לאתויי מל"ת ופירש"י וז"ל שאלום שלא קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מל"ת ואומר ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום עד כאן לשונו ויאמר האומר הרי פי' שמשום שלא שאלום קסדור מה טבו ולא הוו משיבין על שאלתו נקראים מל"ת אני אומר דאדרבה ממקום שבאת דמדהוצרך הוא ז"ל לפרש ולומר אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם ואומרים וכו' עד לא נתכוונו לכך שיטיל בו מום ולא קצר לומר מל"ת שלא שאלם קסדור מה טבו אלא הם אמרו ראה וכו' משמע שדעתו של הרב היא שבשביל שלא שאלם קסדור מה טובו לא יקרא מל"ת אלא שהספור שלהם מורה שהם עצמם מסיחים לפי תומם ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום ומה שכתב שלא שאלם קסדור מה טובו היינו לומר שאם שאלם קסדור מה טובו הם השיבו לו שלא ישחט אלא ע"י מום אע"פ שידענו שלא נתכוונו לכך שיטיל בו מום אין אלו נקראים מל"ת וכן משמע ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות בפרק פסולי המוקדשין וז"ל ושלא לדעתו מותר ואפילו אמר בתוך ספור דבריו אלו נפל מום בבכור זה הייתי אוכלו ושמע שאינו בר ישראל ועשה בו מום והוא לא ידע הרי זה מותר עד כאן לשונו הרי לך שפירש בהדיא ואפילו אמר בתוך ספור דבריו אלו נפל וכו' דמשמע דמשום שהיה מספר דברים אחרים ובתוך הספור אמר דברים אלו הוא נקרא מסיח לפי תומו הא לאו הכי לא ואל יקשה לך ממה שכתב בפרק שני מהלכות בכורות וז"ל אמר לו נפל בבכור זה מום הייתי שוחטו ושמע העובד כוכבים ומזלות ועשה בו מום הרי זה שוחט עליו ולא קאמר שיאמר דברים אלו בתוך ספור דברים דהא כיון שנראה מספור דבריו שתכלית כוונתו לא היתה אלא לומר שהיה שוחטו אם כן נפילת המום דקאמר דרך אגב קאמר לה כדי לבא לתכלית השחיטה ולגבי נפילת מום הוי במספר דברים בעלמא אלא שבפירוש המשניות שבא לבאר המשנה לפי סוגיות הגמרא באר הדבר יותר בביאור ואפשר נמי דבילדותו סבר הרב שגם כי אמר אלו נפל מום בבכור זה הייתי אוכלו ונפילת מום דרך אגב קאמר לה כדי שיבא לתכלית האכילה אפילו הכי בעינן שיהא בתוך ספור דברם אחרים ובזקנותו סבר דאף על גב דלא אמר דברים אלו בתוך ספור דברים אלא אמר דברים אלו בפני עצמן כיון שתכלית כוונתו לא היתה אלא לומר שהיה שוחטו לגבי נפילת מום הוי כמספר דברי' בעלמא מכל הא דלעיל עלה בידינו שמי שבא ואמר לשום יהודי איש פלוני מת בלבד ואין הספור ההוא מוכיח שלא נתכוין להעיד לא חשיב מסיח לפי תומו וכן הדעת והסברא נוטה ואחרי שכתבתי הפסק ההוא שבא לידכם שכתבתיו בחפזה גדולה כאשר כתבתי ולא היה לי עת וזמן לחפש בתשובת הר"ן ז"ל אשר בידי עם היות שאין להם מפתחות והזמן כלה לחפש בהם וראיתי החכם השלם מהרר"י טיטצק שכתב מה שכתב הוצרכתי לחפש בתשובת הר"ן ז"ל עלה עלה גם כי הדברים פשוטים לע"ד ויגעתי ומצאתי בתשובת הר"ן ז"ל שכתב כדברי וחי נפשי ששמחתי שמחה גדולה להוציא מלבי של כנגדי החולק עלי וז"ל ולענין מה שאמרת אם עובדי כוכבים ומזלות שבא לפנינו ואמר מל"ת איש פלוני מת בלבד אם נאמר שהוא מכוין להעיד כל זמן שלא הקדים דברים דומין דמאן איכא בי חסא או חבל על פלוני ודומיהם אין ספק בזה שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו לפי שאין כונתו בדרך ספור דברים ומי שהוא מל"ת אינו אומר אותו דבר בפני עצמו אלא בקשר דברים לפניו או לאחריו וכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר דברים אלא כרוצה להודיע אותו דבר לבדו ואינו נאמן וכלהו עובדי דגמ' הכי אתנהו והכי מוכחי עכ"ל: הרי לך שהר"ן ז"ל כתב בפשיטות שאין ספק בדבר וכתב ראיותיו ברמז מהנהו עובדא דגמרא ולא באר: ואני הקטן בארתי דברי בביאר רחב יותר ממה שכתב הר"ן ז"ל וגם כי השעה היתה צריכה לקצר כמו שכתבתי ואפילו הכי החכם השלום כמהרר"י טיטצק כתב מה שכתב באלו הדברים פשוטי' ואני אומר דלאו כל כמיניה: ואחזור במה שהייתי בו ואני אומר שתמהתי ונפלאתי על החכם השלם הנזכר שאחרי ראותו שכתב מה שכתבתי למה לא חפש בטור אבן העזר בדבר זה ואל יאמר האומר ולדידך מי ניחא שלא הבאת סעד לדבריך מדברי הטור דלדידי ודאי ניחא שאני הייתי הקודם בהוראה זה והייתי חושב שאין חולק על דברי שהדברים היו פשוטים בעיני והייתי ממהר לכתוב לבל יבא תקלה ח"ו כמו שכבר כתבתי ולא הוצרכתי לכך אבל כבוד תורתו אחרי ראותו מה שכתבתי היה לו לחוש ולבדוק ולחפש כאשר עשיתי אני עתה וז"ל הטור עובד כוכבים ומזלות שמסיח ל"ת שמת ואינו מכוון לשום עדות משיאין את אשתו וכן השומע ממנו ובא והעיד בפני ב"ד משיאין את אשתו כיצד מ"לת כגון שאמר אני ראיתי לפלוני שמת כמה היה נאה או כמה טובה עשה עמי וכיוצא בזה שמוכיח שאינו מכוין לשום עדות: הרי לך שכתב בהדיא דבעינן שיהא מוכח מדבריו שאינו מכוים לשום עדות אבל אם לא מוכח מדבריו שאינו מכוין לשום עדות לא: וכן נראה נמי לדקדק קצת ממה שכתוב בנימוקי יוסף בשלהי פרק בתרא דיבמות שהקשו אמאי דמקשה התם לרבי יהודה דאמר הרגתיו לא תינשא מההיא עובדא דההוא ליסטים דאמרו אמרו לאשת פלוני שאני הרגתי את בעלה והשיאו את אשתו להריף ז"ל דסבור שפסול לעדות מן התורה כשר לעדו' אשה במיל"ת דאי הכי מאי קושיא דילמא ההוא ליסטים מיל"ת הוה ותצו דכיון דאמר אמרו לאשת פלוני מתכוין להעיד הוא: והשתא אמינא דאס"ד דכל היכא דאמר איש פלוני מת או נהרג לבד בלי שיאמר דברים אחרים מ"לת הוא הכי ה"ל להקשות מאי קושיא והא התם מסית לפי תומו הוה כיון שאמר איש פ' נהרג ולא נתכוון לומר דברים הללו בפני ב"ד דהא לפי קושיא עלה על דעתם דמה שאמר אמרו לאשת פלוני לא מעל' ולא מוריד והוי איש פ' נהרג בלבד דהוה מל"ת לדעת כ"ת ולמה הקשו בלשון דלמא דהויא לשנא דספיקא אלא וודאי כדאמרן שהאומר איש פלוני מת או נהרג בלבד לאו מל"ת הוא ומקשינן דאע"ג דהתם לאו קתני אלא איש פלוני נהרג דבכי האי גונא לאו מסיח לפי תומו הוא מ"מ דלמא מל"ת הוה שאמר דברים אחרים גם כן שלא הזכרו בבריתא ותרצו דאי אפשר לומר דהתם מל"ת הוה ואף אם הרבה לדבר דברים אחרים מ"לת דבין שאמר אמרו לאשת פלוני וכו' גם כי הרבה לדבר דברים אחרים מתכוין להעיד הוא הרי לך שהר"ן ור"יבה ז"ל ובעל נמוקי יוסף והגדולים שהקשו על הרי"ף כולהו כחדא סברי דבעינן שיהא מוכח מדבריו שאינו מכוין לשם אבל באומר לאזה יהודי איש פלוני מת בלבד שאנו מוכיח מדבריו שאינו מתכוין להודיע מיתתו אלא אדרבה באומר דברים הללו לבדם לאיזה יהודי נראה שמתכוין להודיע מיתתו פשיטא דלית דין צריך בשש דאינו נאמן לע"ד: ד ולפי שאחרי כותבי פסקי זה כתב אלי החכם השלום מהרר"י טיטצק שמצא ראיה לדבריו מתשובה אחת של הר"שבא ז"ל רציתי אני בעניותי לכתוב כאן התשובה ההוא ולבארה שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק וגם כי כבר ראיתיה ולא חששת לבארה כיון דכל הנהו גברי רברבי דלעיל סברתם כדכתיבנא שאפילו אם היתה