רד"ך פג

ולפירוש של רח"ב היינו לומר דנבילה בכלי ראשון וע"כ כלי דקתני בברייתא כלי של נחושת קתני דהא נבילה בכ"ח אין לו תקנה והתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ונראה שהוא נרו לא רצה לפרש ולומר לפירוש של רח"ב דסברת הירושלמי היא שאין לומר בכלי חרס התורה העידה וכו' ופליג אתלמוד דידן וסבר דבקדשים גזירת הכתוב הוא וכדפרישתי אליביה דר"ש דבהכי ניחא ליה דכלי דקתני גבי נבילה נמי אפילו בכ"ח קאמר הירושלמי דהכשר בכ"ר שהיה נראה לו דוחק לומר כן והתימא הוא שבסוף סוף פירש כן אליביה דר"ש גבי תרומה ותו תימה דלפי מה שפירש הוא נרו דברי הר"ש קשה לר"ש דמ"ש תרומה דלא גמרינן לה מקדשים להצריך לכל"ח שבירה משום דחידוש הוא בקדשים ובנבילה גמרינן מקדשים להצריך לכ"ח שבירה ולא אמרינן דחידוש הוא בקדשים ומחדוש לא גמרינן דהא הר"ש זכר לברכה פירש בנבילה דבכלי חרס אין לו תקנה וכן הקש' גם הוא נרו ותו תימא במה שכתב בפירוש דברי הר"ש זכר לברכה דבכלי מתכת אי אפשר ליישב הברייתא אליבא דהר"ש ולפרש בחמין דקתני בברייתא בכלי ראשון דלא חמירא תרומה מקדשים דסגי להו בהגעלה דכ"ר בפעם אחד בלבד והא גבי תרומה אסורא בלע לגבי זרים וגבי קדשים התירא בלע וטובא איכא להחמיר בכלי דאיסורא בלע מכלי דהתירא בלע כדמסיק רב אשי בשלהי ע"ז בשמעתא שכבר כתבתי ומיהו אי משום הא לא קשיא דהא החמיר הכתוב בבישול חטאת יותר מבשול תרומה שבחטאת הוצריך שטיפה אחרי ההגעלה ובתרומה לא כדנפקא לן בפרק דם חטאת מדכתב רחמנא אותה דמשמע מיעוטא ואף על גב דחטאת היתירא בלע ותרומה איסורא בלע: ואין להקשות ממה שהקל הכתוב בבשול תרומה דאסורא בלע מבבשול חטאת דהתרא בלע במאי דמסיק רב אשי בשלהי ע"ז דסבירא ליה לתלמודא דלהכי כתב רחמנא אותה לומר דשטיפת צונן גזירת הכתוב היא בכלי שנתבשל בו חטאת דלא תיסק אדעתין למימר שהתורה העידה על כלי נחושת שאינו פולט עד שתשטוף אותו במים צוננין מיד אחר ההגעלה כי היכא דאמרינן שהתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם אבל בשאר איסורין ואפילו בתרומה שהיא במיתה כקדשים לא דקדשים גזירת הכתוב היא דיקא נמי דקאמר התם בזבחים לא נצרכה אלא בשטיפת קדשים ולא קאמר לא נצרכה אלא למעט שטיפה שבקדשים אלא דייק התלמוד בלישניה וקרא השטיפה יתירה לומר דמקרא דאותה שמעינן דשטיפה גזירה היא בקדשים שהיא יתירה שאין הכלי צריך בה לפלוט מה שבלע שבלאו השטיפה פולט ע"י הגעלת חמין שכבר הוגעלה אבל אין לפרש ולומר דסבירא ליה לתלמודא דפשיטא דשטיפה בחטאת גזירת הכתוב דהא לא ידענו מה טעם לשטיפת צונן אחר ההגעלה כדכתב הסמ"ג וא"כ גזירת הכתוב היא ומגזירת הכתוב לא ילפינן ולא איצטריך קרא דאותה אלא למעט שטיפה בתרומה דוקא דלא דגזירת הכתוב היא בשטוף במים צוננין אחר החמין בכל דבר שחייבין עליו מיתה וגלה לנו בקדשים והוא הדין בתרומה שכל כך הוא לי תרומה כקדשים שזה קודש וזה קודש וזה חייבים עליו מיתה וזה חייבים עליו מיתה אבל פשיטא דבלאו מיעוטא דקרא אין לנו ללמוד שטיפת צונן בשאר איסורין כגון נבילה וחזיר דמחידוש שחדשה תורה בדבר שחייבים עליו מיתה והוי קודש אין ללמוד לשאר איסורין דאם כן אמאי מקשה הסמ"ג לס"ה בשם ר"י זכר לברכה מדאמר בזבחים שאין לעשות כן אפילו בתרומה ליקשי להו אפילו אם יש לעשות כן בתרומה שבמיתה והוה כקדשים ממש אין לעשות כן בשאר איסורים דהא מחידושא לא ילפינן ושמא הסמ"ג זכר לברכה רצה להקשות מכל שכן מתרומה דהויא יותר קושיא חזקה דהויא קושיא כללית בין למפרש סברת התלמוד בדרך זו בין למפרש סברת התלמוד כמו שפירשתי אני: ואליביה דסמ"ג אין לומר נמי דתלמוד דידן סובר דיש חילוק בין אסור בלע מתרומה ובין אסור בלע מנבילה אבל לרח"ב זכר לברכה יש לחלק לפי פירושי השני שפירשתי דבריו ולפי פירוש הראשון אין חלוק אלא דבתרומת בית שני יש להקל בהכשר כליו מבית ראשון כדפרשית ולדבריו לא אתא קרא דאותה לומר דשטיפה בקדשים גזירת הכתוב היא הנלענ"ד כתבתי: נאום נמוך ונבוך דוד הכהן בכמ"ר חיים כהן ז"ל: ולהיות ועידי חתימה כרתי והסופר חתם בכתב ידו שמי ואין מעשי נכרים מתוך כתבי ויחשוב מאן דהוא שהמחבר קטיל קני באגמא הוא ורצה להתלות בי וכנה שמו כשמי אמרתי אחתום שמי אני עצמי שאני הוא המדבר הטרוד דוד הכהן בכמ"ר חיים כהן ז"להה: בית טז חדר א ב העתק מכתב בית דין במיתב תלתא כחדא הוינן אנחנא דייני דחתימנא לתתא ובאת אשה אחת לפנינו שמה דונא אסוט אלמנת חננאל והעידה שבזמן שעבר נזדמנה בבית הריחים ובא שם דין חנמאל ואמר אליה דעי כי נהרג אברהם רזון בכפר אחד כאשר האשה דונא אסיט שמעה הדברים נצטערה הרבה וכמעט שפרחה נשמתה ושאלה אליה אשה אחת יונית ואמרה מה לך שנשתנו פניך השיבה היהודות ואמרה כי דין חנמאל אמר אלי כי נהרג יהודי אחד ושמו אברהם רזון והיא הגויה היונית אמרה ככה נעשה לאותו היהודי והם לא עשו בטוב כי היה להם לעשות כמו שעשו ליהודי אחד שביתו אצל חומת העיר שהרגהו תוגר אחד שמו יחייא שהרגו בפרדסו וקבר אותו ואחר נטע אילן רמון עליו ואנכי נמצאתי שמה ובעיני ראיתי הענין הזה ואמרה גם כן שאנכי ראיתי מי הכה אליו ההכאה הראשונה ובשמעה היהודית הנ"ל שתה בלבה ובאת והעידה בפנינו הדברים האלה וזה העדות היה בד' בשבת ח' לחודש מרחשון שנת רפ"ה לפרט היצירה: ועוד ביום הנזכר לעיל בא לפנינו מר שמואל בר רבי שמואל דנוצירא והעיד בפנינו איך יום אחד היה יושב בפתח ביתו ובאו תוגר אחד שמו שקרארי ואמר לו שמואל אתה רוצה לארוג לי טולא כך וכך שהוא היה נהוג לארוג לו אמר שמואל הנזכר איני יכול כי יש לי עבודה רבה לעשות פתח התוגר ואמר ממשה סוסי לא שמעת ממנו כלום אמר שמואל לא שמעתי שום דבר אמר התוגר דעו כי הרגו התוגר הנ"ל בפרדסו ועוד אמר שמואל כי באותו היום שהיו אומרים שברח משה אחיו של יחייא שמו קרידי בא מחוץ ושאל אותו שמואל הראית למשה הנ"ל אשר הוא בפרדס שלכם והוא ענה אלי בכעס וכמעט ששלף חרבו עלי ואנו בשמענו העדות הנ"ל כתבנו פה ק"ק קרנניא ביום הנ"ל נכתב ע"י שבתי בר' משה סוסי נ"ע סופר: אברהם בן מהר"ר מנחם רוסי דיין: בנימין בכ"ר מתתיה ז"ל דיין שבתי בר' משה סוסי ז"ל דיין: שאלה מעשה שהיה כך כדלעיל ועתה אנו שואלים אשתו של משה סוסי מותרת להנשא או אסורה כי דעתי נוטה שהיא מותרת: תשובה משכיל ונבון איש ידידו' הגיעני כתבך ולזכותך בשפטיך בכל האפשר חפצתי אבל מה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי לא תגורו מפני איש אפילו בממון הקל כל שכן בערוה החמורה ולאפרושי מאסורא וגם כי קדמוך גדולים משלוניקי שהיום כמו ז' ימים הובאת לידי משם שאלה אחת שמוכרח אני לכתוב ולהאריך באותו ענין ועדיין לא התחלתי כלל כי ידי כבדה מזוקן לא אוכל לכתוב מכל מקום בראותי כתוב על כתבך שהעכו"ם אשר שלחת לא ישוב לביתו עד אשיבך מילין מהרתי וחזקתי עצמי לכתוב לכ"ת ולקצר בכל שאפשר לי וזה כי בעדיות הללו שהעידו לפניכם על הריגת משה סוסי לאו מסיחים לפי תומם הם לעניות דעתי אם כן אשה זו אסורא דהא בכל הנהו עובדי דמייתי בגמרא דמקרי מילתא לא אמרו איש פלוני מת בלא קדימת דברים לפניו אלא שהקדים דברים לפניו שהדברים מורים שהוא כמספר בעלמא כגון מאן איכא בי חואי או חבל על פלוני משמע דכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר דברים אלא כרוצה להודיע אותו דבר לבדו ומתכוין להעיד הוא ואינו נאמן וכל הנהו עובדי דמייתי התם הכי איתנהו והכי מוכחי דבודאי בדוקא קאמר דאי לא תימא הכי למ"ל לתלמודא לומר דברי העמים שאין בו ממש לא הוה למימר אלא איש פלוני מת או יהודי שהיה בא עמי בדרך מת: א וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ג מהלכות גירושין וז"ל כבר אמרנו שהעובדי כוכבים ומזלות שהסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד היה העובד כוכבים ומזלות מסיח לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי או שהיה מסיח ואמר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים הללו שהם מראים שאין כוונתם להעיד הרי זה נאמן עכ"ל הרי לך שכתב הרב שמסיח לפי תומו נקרא מי שמראין דבריו שאין כוונתו להעיד אלא שאמר דברים על שקשה עליו מיתתו ומתאונן עליו או שתמה על מיתתו וכיוצא בדברים אלו שמראין הדברים שהוא כמספר דברים ולא כרוצה להודיע אותו דבר לבדו וכהנהו עובדי דגמרא ואף על גב דכתב בסוף אותה בבא במה דברים אמורים שלא היה שם אמתלא אבל אם היה שם אמתלא בשיחות העובדי כוכבים שמא לא נתכוין אלא לדבר אחר כמו שאמר לא עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כמו שהרגתי את פלוני אין זה מל"ת שכוונתו להטיל אימה על זה וכן אם שמע מערכאות וכו' לאו למימרא דדוקא להטיל אימה הוא שאינו נאמן אבל כל שלא להטיל אימה נאמן אלא לומר דכל היכא דלהטיל אימה אפילו אם אמר בכיוצא בדברים שכתב הרב כגון שאמר לו עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי פלוני שהיה נאה וטוב ועשה לי טובה אינו נאמן שלא אמר כך אלא להטיל אימה: ב וכן נמי בערכאות ותדע שדעתו של הרב הוא דמאי דקאמר בעובדי דאבא יודן בדוקא קאמר דהא כשהביאו הרב בפסקיו ההיא עובדא דאבא יודן כתב והוא שיאמר וקברתיו משמע שסבר הרב דמאי דקאמרינן בגמרא בהנהו עובדי בדוקא קאמר ואל יקשה לך לומר דאי הכי למה השמיט הרב זכרו לברכה כשהביא עובדא דאבא יודן מה שאמר שם בגמרא חבל על יהודי וכו' שכתב וזה לשונו יצא ישראל ועובד כוכבים ומזלות מעמנו למקום אחד ובא העובד כוכבים ומזלות והסיח לפי תומו איש פלוני שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו הרי לך שהשמיט הרב בדבריו ומאי דקאמר בגמרא חבל על יהודי וכו' דנראה דכיון שפירש הרב כבר כיצד מסיח לפי תומו ופי' ואמר כגון היכא שדבריו מוכיחים שהוא כמספר דברים שמתאונן עליו או תמוה על מיתתו וכל כיוצא בזה לא הוצרך יותר לפרש בעובדא דאבא יודן דבמה שכתב והסיח לפי תומו דבריו מבוארים הואיל וכבר פירש מי נקרא מסיח לפי תומו ואף על גב דגדולי האחרונים חלקו עליו במה שמצריך לומר וקברתיו וכתב דוקברתיו דקאמר בגמרא לאו דוקא אלא שמעשה שהיה כך היה היינו משום דאשכחן בגמרא קצת מעשים שלא הזכרו בהם וקברתיו והתירו נשותיהן ולזה הוכרחו לומר דעל כרחך וקברתיו דקאמר במקצת מעשים לאו דוקא אלא שמעשה שהיה כך היה ואף על גב דדוחק גדול הוא אבל במה שהוזכר שם אבל וכו' וכן ווי ליה לפרשה זריזא וכן מאן איכא בי חואי וכן מאן איכא בי חסא ופירש רש"י מי מבני ביתו שישמע דברי דשכיב חואי שהדברים מראים שאין רצונו להעיד שא"כ היה אומר שכיב חואי וחסא ולא היה הולך ומכריז ומבקש מבני ביתו אלא כמספר דברים מצטער בצער בני ביתו ורוצה הוא להראות