רד"ך פ

לקדש הארץ בבית שני ולא היה שם ביאת כל ישראל ומעצמם הוא שקידשו תרומות ומעשרות והכתוב תלה הדבר בידם כאשר אפרש בעזרת האל ולא דמו לקדשים דבבית שני הוו מן התורה כבבית ראשון דגבי תרומה בביאת כולם תלה רחמנא ולא בביאת קצתם וכדכתב הרמב"ם ז"ל ואע"ג דלענין תרומת ומעשרות לא נתקדשה הארץ לעתיד לבוא קדושת מרושלים והבית קדושה לעולם משנתקדשה קדושה ראשונה דלא פסקה ההיא קדושה כדכתבו התוספות ז"ל בפרק הערל עיין שם: ואע"ג דרח"ב ז"ל סבר כר"י דתרומת בית שני דאורייתא וכדפירשתי מכל מקום חולק על ר"י בזה שהוא אומר דמירושלמי משמע דכיון דמעצמם קבלום בידם היה הדבר תלוי מה יקבלו ומה לא יקבלו והם איסור תרומה עצמה קבלו עליהם אבל חומר איסור טעמו לא קבלוהו עליהם שעל מנת כן קבלוהו עליהם שבהכשר הכלים שנתבשל לא יצטרכו להכשירו כבבית ראשון אלא כלי חרס יהיה נכשר בכלי ראשון שחסו עליהם שלא ישברו ורצו להשוות מדותיהם שכמו שהקלו בכלי חרס הקלו נמי בכלי מתכות והשוו הכשר כלי חרס להכשיר כל"מ כיוון שבידם היה הדבר תלוי כדי שלא יהיו העולם טועין בין הכשר כל"ח להכשר כל"מ ואין להקשות ולומר דמנא ליה לירושלמי לומר דאע"ג דתרומה עצמה חזרה עליהם כבבית ראשון הכשר הכלים שנתבשלה בו לא חזרה עליהם כבבית ראשון משום שבידם היה תלוי הדבר דנראה דסבירא ליה לירושלמי דאותה דכתיב בקרא גבי חטאת אתי למעוטי ולומר דהכשר כלים דתרומת בית שני מסרו הכתוב בידם שכרצונם כן יהיה הכשרם והם קבלוהו עליהם כדפירשתי וא"כ איסור תרומת בית שני דאורייתא כבבית ראשון: וכן הכשר הכלים שנתבשלה בהם מן התורה נתחייבו להכשירם על הדרך שקבלוהו עליהם דהא מקרא דאותה נפקא לן שמסרו הכתוב לידם והיינו שכתב הסמ"ג ז"ל בשם רח"ב ז"ל אבל נבילה אסר הכתוב שמן התורה נאסר ולא נמסר ביד ישראל ויותר חומרא היא בהכשר הכלי שלא נמסר לידם מהכשר הכלי שנמסר לידם ואע"ג דתרוייהו דאורייתא ולפ"ז הכשר הכלי שנתבשלה בו נבילה חמיר מהכשר הכלי שנתבשלה בו תרומה בבית שני דנבילה בכלי ראשון ותרומה בבית שני בכלי שני אליביה דירושלמי ואע"ג דבבית שני נמי תרומה דאורייתא וחייבים עליה מיתה כבית ראשון ולכך אומר רח"ב דאית לן למימר דההיא דזבחים בתרומת בית שני קא מיירי כסתם תרומה שבתלמוד דאע"ג דמקרא דאותה קא דריש הא אמרינן דתרומת בית שני נמי דאורייתא ואשכחן ליה לירושלמי דמיקל בה בהדיא מבתרומת בית ראשון ואפילו מבנבילה להכי אית לן למימר דאותה למעוטי שטיפת צונן בתרומת בית שני אתא לתלמוד דידן: ואע"ג דכלי שנתבשל בו איסורא בלע לזרים ובשלהי ע"ז משמע דהיכא דאיסורא בלע חמירא מקדשים דבקדשים היתרא בלע מ"מ בתרומת בית שני סבר תלמודא דידן דקרא דאותה להכי אתי לומר שיש לנו להקל בה מבבית ראשון אבל בתרומת בית ראשון בעי שטיפה כקדשים ונבילה נמי שאסר הכתוב בעינן שטיפת צונן דדוקא בתרומת בית שני דקילא כדמשמע בירושלמי קאמר תלמודא דידן דלא בעינן שטיפה מדכתיב קרא אותה דהוי מיעוטא ואע"ג דתלמודא דידן פליג אתלמוד ירושלמי דסבר דתרומת בית שני בכלי שני ותלמוד דידן סבר דתרומה בכלי ראשון דהא לא קא ממעט מקרא דאותה אלא שטיפת צונן הא כלי ראשון בעי ואנן בתר תלמוד דידן גרירינן מ"מ אומר רח"ב ז"ל שיש לנו ללמוד מהירושלמי דסברא הוא להקל בתרומת בית שני וא"כ יש לנו לומר דמאי דממעט תלמודא שטיפת צונן בתרומה בתרומת בית שני הוא דממעט לה דמסתבר ליה לרח"ב ז"ל לאוקומי מיעוט דאותה דקאמ' תלמודא בתרומת בי"ש דקיל משום דמעצמן קבלוהו כדמפרש בירושלמי ממאי דלוקי לה בתרומת בי"ר דהן איסור תרומה והן איסור נבילה הוה לן למילף במה מצינו מקדשים שהם צריכין כלי ראשון ושטיפת צונן דכולהו אסורי דאורייתא נינהו ומה לי איסורא רבא ומה לי איסורא זוטי: וכ"ש דאפילו איסור נבילה חמור לענין הכשר כלי שנתבשלה בו מקדשים דנבילה איסורא בלע ובקדשים היתירא בלע וכדכתיבנא אלא דאתי קרא דאותה למעט וסברא היא לאוקומי מיעוטא במסתבר טפי דהיינו באיסורא דקילא טפי בהאי מלתא ואיזו זו תרומת בי"ש שקבלו מעצמן אבל תרומת בי"ר ונבילה בעי נמי שטיפת צונן כקדשים ואפשר נמי שרח"ב הוקשה לו דמנ"ל לתלמודא דזבחים לאוקומי מיעוט דאותה דלמעט תרומה אתא דלמא למעט נבילה דקילא מתרומה אתא דתרומה חייבים עליה מיתה כקדשים וכלי שנתבשלה בו איסורא בלע לגבי זרים והכתוב קורא אותה קודש בכמה מקומות וניחא ליה ממאי דאשכחוה בירושלמי וכדלעיל ואי לא אשכח בירושלמי בהדיא במיקל בתרומת בי"ש מנבילה מסברא דנפשיה לא הוה מחלק בין תרומת בי"ש לתרומת בי"ר דתרומת בי"ר נמי דאורייתא ואע"ג דהוה קשיא ליה מה שכבר כתב אי הוה מצי לדחוקי לנפשיה ולתרץ בדוחק הזה דחיק לנפשיה ואי לא היה אומר שתימה הוא בעיניו והיינו דקאמר כדמוכח בירושלמי דמירושלמי מוכח ולא מתלמוד דידן שכל זה הוכיח רח"ב מהירושלמי דמסברא דנפשיה לא קאמר הכי וכדכתיבנא: כתב עוד הסמ"ג ולפירוש זה יתיישב אף בקדירה של נחושת פירוש לפירושו של רח"ב שפירש דמגעילו ג' פעמי' בחמין דתניא גבי תרומה בכלי שני ר"ל ומגעילו באור או אין למידין ממנו לענין נבילה לגרסת הירושלמי שלפנינו דקתני גבי נבילה בכ"ר ר"ל שמכח זה אומר רח"ב דהכשר כ"מ דתרומה קיל מהכשר כ"מ דנבילה וכאשר אפרש בע"ה יתיישב אף בקדירה של נחושת פירוש הוצרך לפרש כן משום דלפירוש זה יתיישב לשון הירושלמי אף בקדירה של נחושת שאם נפרש שבחמין בכ"ר ר"ל ובנבילה אין לו תקנה אי אפשר לומר דירושלמי קאי נמי בקדירה של מתכות דכל אשר יבוא באש תעבירו באש וכל אשר יבוא במים תעבירו במים כתיב ודוחק הוא לומר דנחית הירושלמי לפרושי לן הכשר כלי שנתבשלה בו תרומה ולא פירש לנו אלא הכשר כ"ח ולא הכשר כ"מ דליכא למימר דלא נחית הירושלמי לפרושי הכשר הכלים אלא להודיענו שהקלו בהכשר כ"ח דתרומת בי"ש מבי"ר דא"ה מאי ואין למדין ממנו לענין נבילה דקאמרי וליכא למימר דליתי כ"מ מכלל דמי מפיס אי סבר הירושלמי דבתרומה בעי כ"ר פעם ראשון או שני או די בכ"ש וכן בנבילה איבעי כ"ר פעם ראשון או שני או שלישי בכ"ח דתרומה וכן לכאורה נראה לי דדבר תימה הוא לומר דמטעמא דמעצמן קבלו וכו' דקאמר התם בירושלמי דדוקא בכ"ח הקלו ולא בכ"מ דכיון דבידם היה תלוי הדבר היה להם להקל בחומר הכשר כלי נחושת נמי כמו שהקלו בכ"ח ולא חזי' בירושלמי למיהב טעמא למה הקלו בזה ולא בזה: אבל לפי' רח"ב שפירש דבחמין בכ"ש רצה לומר ובנבילה בכ"ר אתי שפיר טפי דירושלמי אף בקדירה של נחושת קאמר ואע"ג דסתם כל כלים שבתלמוד של חרס הם דסתם חבית של חרס הוא וכן סתם נר וכדאמר רב קדירות בפסח ישברו ואקדרות של חרס קאמר וקאמר סתם קדירות והכא בירושלמי גבי תרומה ונבילה תני כלי סתם דמשמע כ"ח כסתם כל הכלים שבתלמוד אפ"ה אית לן למימר דאף בקדירה של נחושת מיירי ופירש לנו דין כ"ח וכלי נחושת דמאי דנקט כלי סתם לרבותא נקטיה דלא מבעיא כלי נחושת דסגי בתרומת בי"ש להגעילו ג' פעמים בחמין שהוא כ"ש ובנבילה בכ"ר וכ"ח וכלי נחושת דין אחד להם ואתרוייהו קאמר הירושלמי דבתרומה בעו כ"ש ג' פעמים ובנבילה כ"ר דבכלי סתם לרבות' נקטיה כדפרישי' ופליג הירושלמי אתלמוד דידן דלתלמוד דידן כלח"ר אין לו תקנה ויליף מדכתיב גבי חטאת וכ"ח אשר תבושל בו ישבר וירושלמי סבר דגזירת הכתוב הוא ואין לימידין הימנה בשאר מילי אלא בכ"ח נמי מגעילו בכ"ר ככ"מ דכבולעו כ"פ: ומהררא"ם ז"ל הביא ראיה דגזירת הכתוב הוא בחטאת מתלמוד דידן ממאי דאמרינן פרק דם חטאת בעי רמי בר חמי בשול בלא בלוע מאי וכתב דמהא משמע דגזירת הכתוב הוא בחטאת ותימה דהא בפרק כל שעה ילפינן מישבר דהתורה העידה על כ"ח שאינו יוציא מידי דופיו לעולם וא"כ תלמוד דידן סובר שאין זה גזירת הכתוב וכבר הקשו התוספות שם מההיא דרמי בר חמא ותרצוה דלאו מטעם גזירת הכתוב קאמר ע"ש. ואולי מהררא"ם ז"ל ישיב די"ל סבר דבבשול בלא בלוע הכי נמי והיינו מטעם גזירת הכתוב אבל אין נראה להביא ראיה אליביה דירושלמי לומר דסבר דגזירת הכתוב הוא ממאי דלא אשכחן למימר ותלמוד דידן נמי דקא בעי לה לאו מטעם גזירת הכתוב בעי לה כדפירשתי: ואחזור במה שהייתי בו ואומר דה"ק הסמ"ק ז"ל דלפירוש רח"ב יתיישב הירושלמי אף בקדירה של נחושת דלא מבעיא בכ"ח דפשיטא דהירושלמי עלה קאי כסתם כלים שבתלמוד אלא אפילו בשל נחושת דלשון כלי סתם לא משמע של נחושת אפילו הכי יתיישב הירושלמי אף בקדירה של נחושת דכלי סתם דנקט לרבותא נקטיה וכדפירשתי: ואפשר שדקדק הסמ"ג בלשונו וכתב אף בקדירה של נחושת ולא כתב אף בכלי של נחושת משום דאשכחן ליה לרב דקאמר קדירות בפסח ישברו ובקדירות של חרס קאמר כדכתיבנא ומסתמא כלי דנקט בירושלמי קדירה היא שדרך לבשל בה ואע"ג דקדיר' של חרס קדירה סתם קרי לה בתלמוד הכא אף בקדירה של נחושת קאמר הירושלמי וכדפירשתי ואפשר נמי דלשון אף בקדירה וכו' דנקיט הסמ"ג פירש כ"ש בלשון הכתוב בתורה ואף כי אחרי מותי וכן ואף כי אמר אליך רחץ וטהר וכדפירשתי וק"ל ורבינו שמשון פירש בשל חרס כסתם כל הכלים שבתלמוד ובחמין בכלי ראשון ר"ל ובנבילה אין לו תקנה דאיהו ז"ל עדיף ליה להדחק ולומר דלא נחת ירושלמי לפרושי אלא הכשר כל"ח ולא הכשר כל"מ ואף על גב דדוחק הוא ממה שנאמר דתלמוד דידן ותלמוד ירושלמי פליגי בתרומה ובנבילה דלתלמוד דידן הכשר כל"מ דתרומה בכלי ראשון דלא ממעטינן מקרא דאותה אלא שטיפת צונן אבל תלמוד דידן סבר דבכלי חרס אין לו תקנה ותלמוד ירושלמי סבר בכלי ראשון סגי: ותו דאינו נראה לי לומר שהקלו בהכשר כל"מ והכתוב לא מסרו לידם דנהי בהכשר כל"ח יש לנו לומר דסבר הירושלמי שמסרו הכתוב לידם מדכתב אותה שחסה התורה על כלי חרסיהם שלא ישברו ומסרו לידם והם הקלו בהם שחסו עליהם אבל בכלי נחושת דבבית ראשון נמי יש להם תקנה למה יקלו בהם כיון שחומר איסור תרומה עליהם בבית ראשון ובכלי חרס נמי למה יקלו בהם שיכשירום בכ"ש והקלו בהם כולי האי מבית ראשון דבית ראשון בעו שבירה ובבית שני אפילו כ"ש סגי היה להם להצריכן כ"ש לכל הפחות דהשתא כלי חרסיהם אינם נשברים ועד שאמרו לא חסה תורה אלא על כ"ח שאין להם תקנה במקוה אבל היכא שיש להם טהרה אין לומר בהם שיש לחוס עליהם: ותו דאי בין בכ"ח בין בכ"מ קאמר הירושלמי לא הוה למינקט בלישניה כלי סתם דבהכי מפורש בהדיא דבכ"ח קאמר שכל כ"ח סתם כלים קאמרי להו תלמודא אלא היה ליה למימר כל כלי או למינקט בלישניה לישנא אחרינא דמשמע דבין בכ"ח בין בכ"מ קאמר ולכן נראה לו ז"ל לפרש דבחמין בכלי ראשון ר"ל וכו' דלפירוש זה לא אשכחן שהקלו אלא בכ"ח ופירש לנו הירושלמי הכשר כל"ח ולא כ"מ אפילו בנבילה ולפירושו ז"ל אין להביא ראיה מן הירושלמי דהכשר כל"מ בתרומת ב"ש קל מהכשר כל"מ דנבילה דכל"מ דתרומה אמלתייהו קיימי ובי"ר ובי"ש שווים בהם כדפרישית ומאי דקא דריש תלמוד דידן קרא דאותה למעוטי שטיפת צונן בכל"מ שהיא יתירה בקדשים בבית ראשון נמי מיירי דאין הפרש בכל"מ בין ב"ר לב"ש ולפ"ז מה שהקשה בעל הסמ"ג על ספר התרומה בשם ר"י אין לסתור את דבריו מן הירושלמי ולזה הביא פה בעל הסמ"ג זכרו לברכה מה שמפרש רש"י דברי הירושלמי