רד"ך עז

מתניתין אם אינו מעכב התקיעה ה"פ שהנקבים היו ברובו אבל כל נקב היה כ"כ קטן שאינו מעכב התקיעה וא"כ מתניתן ה"ק נקב וסתמו אפילו במינו אם היו הנקבים כ"כ גדולים. עד שמעכבים התקיעה פסול ואם היו כ"כ קטנים עד שאינם מעכבים התקיעה כשר ואל תקשה לי דלישנא קמא נמי אמאי לא נימא דאפילו במינו קאי אמתניתן ואף דקאמר אם מעכב פסול ואין מכשירים בנשתייר רובו יוכל להיות דלא מעכבי בנקבים קטנים הרבה כדפירשת ללישנא בתרא שזהו דוחק גדול דלישנא דמתניתין דנקט אם מעכב משמע נקב אחד ולא נקבים הרבה אבל ללישנא בתרא על כרחך להעמיד בנקבים הרבה א"כ עלה בידינו דללישנא קמא במינו כשר אפילו אם היה הנקב כ"כ גדול שמעכב התקיעה לבד שנשתייר רובו וכ"ש אם היו נקבים קטנים הרבה וכשלא במינו אם היה הנקב כ"כ קטן עד שאינו מעכב התקיעה כשר ואם היה כ"כ גדול עד שמעכב פסול אף שנשתייר רובו ואה היו הנקבים הרבה אף שלא היו מעכבים ואף שנשתייר רובו פסול דנקב אחד קטן דוקא מכשיר כדפרישית לעיל וללישנא בתרא במינו אם היו נקבים קטנים הרבה כ"כ עד שהיו ברובו אם לא היו מעכבים וכ"ש כשהיו מעכבים ואם לא היו הנקבים אלא במיעוטו אפילו שלא במינו כשר ע"כ פי' לישנא קמא ולישנא בתרא ועתה אחזור ואומר דזהו מאי דקאמר הסמ"ג סתמו שלא במינו כו' פי' דהוו חומרא דלישנא קמא דקאמר דמתניתן אשלא במינו קאי ואם היה הנקב כ"כ גדול עד שמעכב התקיעה פסול אפילו נשתייר רובו ולא הוצרך לומר היכא דמעכב משום דמדקאמר אפילו נשתייר רובו משמע דהנקב גדול ובודאי מעכב התקיעה ולפי הגרסא שגורס היכא דמעכב התקיעה יתישב היטב ואני חושב שכך היא הגרסא האמיתית והגרסא האחרת היא תיקון סופרים בהיות שהוקם להם דקשיא רישא אסיפא וא"כ מאי דקאמר הסמ"ג בסתמו שלא במינו קאי כשהיה הנקב כ"כ גדול שמעכב התקיעה ואם היה כ"כ קטן שלא היה מעכב כשר וזה דוקא בנקב אחד שהרי לא הזכיר אשלא במינו לשון נקבים הרבה כמו שהזכיר אבמינו אלא לשון נקב דמשמע נקב א' אבל אם היו נקבים הרבה פסול אפילו אם אינם מעכבים אבל במינו פסקינן גם בחומרא דלישנא בתרא דבעינן שלא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה דאלו ללישנא קמא כשר אפילו במעכב היכא דנשתייר רובו ואל תקשה לדברי שאם כוונת סמ"ג לומר ולא עכבו קודם שנסתמו אמאי הוצרך לומר ולא עכבו הנקבים שנסתמו דהא לירושלמי דסבר דאם מעכב קודם סתימה קאמר היכא שלא סתמו כלל כשר אע"ג דמעכב דכל הקולות כשרים בשופר ולא פסול אא"כ היה מעכב קודם שנסתם ואף שגם הרמב"ם ז"ל כתב כלשון הסמ"ג ובעל הטורים הביא אחריו דבריו ומשמע מדבריו דאם מעכב התקיעה אחר הסתימה קאמר וראה דברי הרמב"ם ז"ל שצריך כל הג' תנאים וכתב דגם הרמב"ם ז"ל כדברי הגאונים דמצריך כל הג' תנאים ולדעתו אין לפרש דאם מעכב קודם סתימה קאמר ולכן סבר דלא עכבו דקאמר הרמב"ם ז"ל אחר סתימה קאמר אף שמדברי הרמב"ם ז"ל אין להוכיח דאחר סתימה קאמר שהוא אמר בסתם ולא עכבו ואדרבא נלענ"ד דיש קצת הוכחה מדבריו דקודם סתימה קאמר ולפי דעת בעל הטורים י"ל דהרמב"ם זכרו לברכה הכי קאמר סתמו שלא במינו פסול לכל ענין בין נשתייר ובין לא נשתייר בין מעכב בין אינו מעכב לדידיה לא קשה למה לא הזכיר אפילו אינו מעכב דהא הוא לא הזכיר לא תנאי דנשתייר ולא תנאי דאינו מעכב אלא סתם קאמר פסול בכל ענין: ואם כן לפ"ז אין להביא ראיה מדברי הר"מ לדברי הסמ"ג ואף דנקט איהו נמי לשון ולא עכבו דהא מדברי הסמ"ג דמאי דפסל שלא במינו אמעכב דוקא פסול כדפירשנו אבל לדעת הר"מ אין להכריח מדבריו דאמעכב דוקא פסל ומש"ה פירש דבריו בעל הטורים כאשר פירש אבל דברי הסמ"ג נלע"ד להוכיח לפרשם באופן שפירשתי לעיל והנה כל בו הזכיר בתחילת דבריו ממש לשון הר"מ שכתב נקב וסתמו כו' עד הרי זה כשר ועליו הביא ג' פירושים דיש מפרשים קודם שנסתם ואף שהזכיר אח"כ וז"ל ולדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכו' הוא ללמדינו דבעינן כל הג' תנאים ולמעלה לא הזכיר שמן כלל עד הנה כתבתי לענ"ד בזה הלשון והשם יצילנו משגיאות: דוד בכמ"ר חיים הכהן ז"ל בית יד חדר א שאלה ראובן שיצא ללכת למודין דרך יבשה עם כל פמליתו ובהיותם עוברים בנהר הסמוך לכפר הנקרא פנר אשר באמצע הדרך והמנהג הוא לעבור אם ביצית קטנה לרוע מזלו נהפכה הביצית ושטפו הנהר וכשהגיעו הדברים פה בפטרם שכרנו יהודי ללכת למצוא אותו לקברו ואולי יחנן ה' שלא תתעגן אשתו ויבקשנו ולא נמצא ואחר עבור קרוב לשני חדשים הלך היהודי אשר הלך לבקשו כפעם בפעם לעשות מלאכתו ויאמר אליו גוי אחד למה לא תלך לקבור היהודי אשר שטפו הנהר בימים אשר חלפו למו הנה הוא נראה בתוך הנהר בין שני עצים וילך היהודי וימצאהו כאשר אמר הגוי והיה אכול בשר זרועו ויען כי היהודי לא היה בו שום טביעות עין חתך את ידו והביא אותה פה אולי יכירוה יודעיו מלפנים וקבר שאר הגוף ואשר נמצא מכיר היד ראשונה אשה אחת אשר היה תמיד יושב עמה בביתה וכאשר ראתה את פס היד ותאמר אין זה היד אלא של פלוני שאני מכרת אותו ונתנה אמלתא לדבריה כי בהיות שהיה מצוי תמיד אצלה הכירה שהיה לו באצבעו רושם מצד איזה חולי אשר נחלה אצבעו ונשאר מעט עקום ותאמר ברי לי כי זה הוא אצבעו של פלוני אשר אמרו עליו שנטבע בנהר גם נמצא בחור אחד אשר תמיד היה יושב אצלו בבית הכנסת שראה היד ואמר מכיר אני אצבעותיו כי היו דקות וארוכות ואומר אני כי אלו הם אצבעותיו של פלוני הדקות והארוכות אשר אני מכיר אבל לא אמר שהוא מכירו מצד הרושם אשר היה לו באצבעו והיד הגיע פה אחר שמונה ימים שנפרד מהגוף וכדי שלא יסריח מלחו היהודי עם מלח ביום שחתכו יורנו אדונינו דעתך הצלולה והרחבה כי לך נאה לקיים מה שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא ושכרך כפול ומוכפיל מן השמים ובחיי דמר להפיק רצון נצרעיך כי אחרי שתפסוק את אשר ישים בפי כבוד תורתך שתאיר עינינו בדברי כבוד תורתיך אשר הביאו התוספות ביבמות פרק האשה בתרא וגם הביאו אותו נימוקי יוסף ה"ה אל אלפסי ז"ל לישר לנו את כל דבריו על המשנה ומה שהקשו עליו הרשב"א והריטב"א כי לא יכולני לישבם על לשון המשנה הרצון בשני ההליכים של ר"ת ושכרך הרבה מאוד ובחיי כ"ת ומהר יחישה מעשיהו כ"ת בתשובה היותר מהרה שתוכל כי האשה רוצה לילך לארץ הקודש ואולי על יד כ"ת יהיה לה רפואה: תשובה לאפס פנאי דטרידנא בגרסאי בהדי חברי במסכת דידן וידענא בנפשאי דזעירא מזעירי אנא וחיישינן לגומלין פן ח"ו אכווה בגחלת ביטול תורה ואיזיל לקטלא ברעות נפשאי שהיום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים וחסרים שאין בידי לא לחם ולא שמלה אקצר ואעלה ואכתוב הנלענ"ד בקוצר אע"פ שיש לפלפל בדבר ואתם תבחרו ולא אני ואני אומר שהאשה הזו ההגונה איננה עגונה אם יש כאן רושם ועקום באצבע וסימן מובהק הוא לה למגן וצינה דאע"ג דתנן בהאשה בתרא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו מכל מקום בנידון דידן שהיה לו רושם באצבעו עקום וסמוכין זה לזה או האחד על גבי חבירו גם כי אין כאן אלא פס ידו ועברו עליו ב' או ג' חדשים שנטבע מעידים עליו ואשתו מותרת ואפילו אי סמנין דרבנן דאף על גב דשומא לאו סימן מובהיק הוא ואפילו אמרו שהשומא באבר פלוני כדפרש"י בפרק אלו מציאות מכל מקום עקמימות האצבע ורושם בצידו או עליו סימן מובהק הוא וסמכינן עליו אפילו אאיסורא דאורייתא ואע"ג דמילתא דפשיטא הוא שיש לחלק בין היכא שאין לנו אלא סימן להיכא שיש לנו שנים או שלשה מכל מקום לרווחא דמילתא אמינא דבהכי ניחא טפי מאי דפריך התם בהאשה בתרא עלה דההיא מתניתן דאין מעידין ממאי דתניא מצאו קשור בכיס וכו' ולא פריך ממתניתין דפרק כל הגט דתנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר והיינו משום דסבר המקשה דאי מהתם יש לדחות ולומר דהתם בדאיכא תרתי הוא דכשר וכן הוא דעתו של הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות גירושין והכא אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו דתנן בגופו או בכליו תנן ואע"ג דאפשר דא דמכירו דתנן היינו שיש לו טביעת עין שלא על ידי סימנין דטביעות עין בגוף הדבר כשהגוף שלם עדיף טפי לר"ת ז"ל כדכתבו התוספות ז"ל בשמו בהאשה בתרא וכן הסברא נותנת דהא קטלינא בטביעת עין ובסימנים לא: א וכן בני אדם מותרין בנשותיהן בליל' בטביעו' עינא דקלא וכן סומא מותר באשתו כדאיתא בהמביא שני ויאמר האומ' דדוקא היכא דאיכא טביעו' עין וסימן הוא שמצאנו חלוק בין אחד לשנים מכל מקום אמינא דמהא משמע דטובים השנים מן האחד דלאו בטביעת עין בלבד סמכינן ולא בסימן לבדו אלא בשני סימנין מדמצרכינן למוצאו בחפיסה או בדלוסקמא ויהא מכירו: ואני אומר דבנידון דידן דמי למה שאמר רב אשי בפרק כל הגט דמחזירין לשליח גט שאבדו ואומר נקב זה בצד אות פלונית ופירש"י זכרו לברכה התם דדוקא נקט בצד אות פלונית דהוה סימן מובהק דאין עדות ברורה מזה עכ"ל ואע"ג דאיהו מספקא ליה דדלמא סימנין דרבנן אפילו הכי סמכינן בסימן זה להקל באיסור אשת איש ומדכתב רש"י ז"ל דאין עדות ברורה מזה משמע דכיוצא בסימן זה מעידין אפילו אין שם מהגוף כלל דעדות ברורה היא וכן נמי משמע בפרק האשה שלום בההיא עובדא דשני תלמידי חכמים שהיו באין בספינה ונטבעו והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים ומוקמונין ליה דקאמר סימנים דעלייהו סמכינן ופירשו התוספות ז"ל אי סימנין לאו מדאורייתא איירי הכא בסימנין מובהקין דהוו סימנין דאורייתא הרי לך דאע"ג דסימנין לאו דאורייתא מ"מ יש סימנין מובהקין שאנו סומכין עליהם לבדם גם במקום שאין לנו טביעת עין דגוף פשיטא דאפילו לרבנן דסברי דשומא לאו סימן מובהק הוא קאמרי דיש סימנין דהוו מובהקין ואפשר נמי דבשומא נמי אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש שומא במקום פלוני באבר פלוני סימן מובהק חשבינן ליה ויכול להיות שלזה דקדק רש"י ז"ל בדבריו ופירש באלו מציאות סימן היה בו שומא באבר פלוני ולא פי' לומר במקום פלוני באבר פלוני ואע"ג דהתם בעובדא דשני ת"ח מקומינן ליה דאמר אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר נראה דנידון דידן נמי הכי הוה דהא היהודי מצאו תוך המים וחתך את פס ידו ומלחה והביאה היהודי ומסתמא שהוא מעיד שלא נתפחה אלא הוא כאשר היתה בעת שחתכה ואפילו למאן דמפרשי במאי דקאמר בפרק האשה בתרא והני מילי דכי פסקיה חזייה בשעתיה דאשתהי מתפח תפח דודאי תפח הכא שמלחה והוא מעיד שעמד בעיניו נאמן שעל ידי המליחה הוא שעמד בעיניו וכ"ש להר"מ ז"ל שכתב בפי"ג דהלכות גירושין וז"ל טבע בים והשליכו ביבשה וכו' עד ואם שהה ביבשה אחרי שהושלך מן הים שעות ונתפח אין מעידין שהרי נשתנה הרי לך דדוקא בראינו דנתפח הוא שאין מעידין עליו לדעת הרב אבל מסתמא לא אמרינן דנתפח הוא דפשיטא דבנידון דידן נאמן היהודי המביא את פס ידו לומר שלא נתפח: ובר מן דין אני אומר דאפילו אה היה מצאו ביבשה נראה דסימן כזה דהיינו עקמומית האצבע ורושם בצידו או עליו אי אפשר להשתנות אפילו שהה