רד"ך עו

ועתה אחזור לכתוב למכ"ת דעתי אם נגרוס אותו בכף והנה אביא דעות שגורסין אותו בכף שמצאתי כתוב כתב רבי יהודה בר רבי ברוך בתשובת שאלה דכן מנהג הקדמונים לקרותו בכף וכך אנו קורין כי למדקדקים הלשון האחרון מחמיר ולא יקראוהו אדם בבית דלא שייך כלל ואין זה לשון לקדמונים עכ"ל זה מצאתי בעלה אחד כתיבת יד שהעתקתיו מהגהות של מרדכי הקצר שהיו סביב המרדכי של מהר"ר אליקים ז"ל ואחרי שכתבת לי מכ"ת הכתב חפשתי ומצאתי עוד מצאתי לשם כתוב וז"ל כתוב בהגהות מיימיניו' על נקב וסתמו וז"ל ולאשר כתב על סתמו במינו היינו בתרי לישני דר' יוחנן ולחומרא וכן פסק בה"ג עכ"ל ועתה יש לנו להתיישב ולפרש כל שני הלשונות לחומרא ודרך אגב אפרש דברי ר"י ז"ל שהזכיר רבינו יעקב ז"ל וז"ל ולדעת ר"י ז"ל אם סתמו במינו ונשתייר בו הרוב אפילו אם מעכב התקיעה שלא חזר קולו לכמות שהיה שלם פסול אפילו נשתייר בו הרוב וכו' עד אבל אם לא היה מעכב התקיעה כשר אע"פ שסתמו שלא במינו כיון שנשתייר בו הרוב עכ"ל הרי בהדיא דר"נ אמעכב התקיעה קאי ומתניתן אשלא במינו: ג וגם אפרש דברי סמ"ק שכתב וז"ל והיכא שנקב וסתמו וחזר קולו לכמות שהי' כשר ואפילו היה מעכב התקיעה קודם לכן לפירש שני שהוא עיקר ובשלא במינו היכא דמעכב פסול לדברי הכל והיכא דאינו מעכב פלוגתא דרבי נתן ורבנן עכ"ל ויש להתיישב בזה הלשון דאי סבר דבאינו מעכב פליגי אם כן שלא במינו פסול בין לרבנן בין לרבי נתן ואי סבר דמעכב פליגי ואמעכב קאמרי רבנן ורבי נתן דשלא במינו פסול אם כן אאינו מעכב לא פליגי דלכ"ע כשר וגם אפרש דברי הר"י ברצלוני והביאם רבינו יהונתן וז"ל והיכי פסק הר"י ברצלוני ז"ל וז"ל ניקב במשהו וסתמו שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול דעבדינן כתרי לישני דר' יוחנן לחומרא במינו כשר והוא שנשתייר רובו שלא במינו פסול ואע"פ שנשתייר רובו עכ"ל: ובאמת יש להתיישב בדבריו הא במה שכתב ניקב במשהו מאן דכר שמיה דמשהו דהא אפילו ללישנא קמא אין לחלק לבד בין נשתייר רובו ללא נשתייר אבל במשהו לא מצאנו לחלק דכל כך הוה משהו כמו שניקב נקב גדול ונשתייר רובו ותו דמשמע מדבריו כדמשמע מדברי ר"י ז"ל דאמעכב פליגי וסבר רבי נתן דבמינו כשר ומתניתן דפסל במעכב אשלא במינו קאי ועתה אתחיל לפרש ולומר דיש להוכיח ולומר דלישנא קמא אמעכב פליגי דסבר סמ"ג כדעת ראשון שהזכיר רבינו יהונתן דמקשי דאמאי לא קאמר בגמרא מתניתן נמי כר' נתן היא ומתרץ משום דמצינא לאוקמי נמי כרבנן וכן י"ל דסמ"ג נמי סבר דמדלא קאמר בגמרא מתניתן כר' נתן או כרבנן משמע דאליבא דתרי לישני מצאנו לאוקומה מתניתן כר' נתן או כרבנן ואף דהלכתא כחד מנייהו ובודאי מתניתן כחד מנייהו מכל מקום מצינן לאוקומה כתרוייהו ולא ידעינן אי אמעכב פליגי אי אאינו מעכב ומאחר דלא ידעינן סברא היא להחמיר ולומר דאאינו מעכב פליגי דהא סברא היא דמתניתן מילתא פסיקתא קאמר כדעת ר"ן ז"ל וללישנא קמא דקאמר דבנשתייר רובו פליגי אם כן רבנן דפסלי בין במינו בין שלא במינו אפילו בנשתייר פסלי ואי אאינו מעכב פליגי לא מצינא לאוקמה מתניתן כרבנן ואנן חזינן סברת הגמרא דמצינא לאוקומא כתרוייהו אלא ודאי אמעכב פליגי ללישנא קמא ואין לנו לומר דמתניתן מלתא פסיקתא קאמר ואאינו מעכב פליגי ואע"ג דרבנן פסלי בין במינו ובין שלא במינו אית לן לאוקומי מתניתן בנשתייר רובו א"כ מתניתין אתיא או כרבנן או כר' נתן כמו שנרא' ממשמעות הגמרא ואע"פ שמצאנו בפוסקים הרבה דמתניתן על כרחן רבי נתן כל אחד מפרש טעמו ולית ליה האי סברא שכתבתי אבל בעל סמ"ג אית ליה האי סברא כדפרשתי: ואל תקשה לדברי דכיון דאמינא דלפי לישנא בתרא דמתניתן מלתא פסיקתא קאמר ומה דקאמר אם מעכב התקיעה פסול בין במינו ובין בשאינו מינו קאמר אם כן מה נעשה בסיפא דע"כ לר' נתן במינו הוא דכשר ואם כן לאו מלתא פסיקתא הוא דהא לר"ן ז"ל מי ניחא ויש לישבו ואין להאריך בזה ולר"י ז"ל דפסיק כלישנא קמא ואית ליה דמעכב פליגי יש לומר דסבר דללישנא בתרא נמי אמעכב פליגי דסבר דאין סברא לומר דפליגי נמי בהא דללישנא קמא אמעכב פליגי וללישנא בתרא אאינו מעכב אלא כיון דדייקי דללישנא קמא אמעכב ה"נ ללישנא בתרא ולית ליה סברא דמילתא פסיקתא קאמר מתניתן כמ"ש דהא אית לן לאקשויי עליה כמו שכתבתי ואף דמצינא לפרוקי איהו לית ליה ההוא פירוקא או נוכל לומר דאיהו דסבר דאמעכב פליגי נפקא ליה מלישנא דירושלמי והביא רבינו יהונתן דמשמע בהדיא דאמעכב פליגי עכ"ל דבעל סמ"ג ראה התלמוד שלנו שהוצרך ללמדינו דיוקא דלישנא קמא ולישנא בתרא והוקשה לו דמה היה צריך ללמדינו הדיוק דמלתא דפשיטא הוא אלא משום דתלמודא סבר ללישנא קמא ומתניתין אשלא במינו קאי ולכן הוצרך להביא מכללותא לאשמועינן דמתניתן אדיוקא קאי משום דסבירא ליה לתלמודא דאין סברא שיהיה שום דעת לסבור דבעינן כל הג' תנאים וסבר דאמעכב פליגי ומשום הכי על כרחיך מתניתן אשלא במינו קאי ולכן הוצרך התלמוד להזכיר דין דשלא במינו לאשמועינן דמתניתן עלה קאי וכן יש לדקדק בהפך ללישנא בתרא: ואל תקשה לי דמאחר דלדעת בעל סמ"ג סבר תלמודא דאין סברא לומר דבעינן כל הג' תנאים א"כ אמאי בעינן כל הג' תנאים דאנן לחומרא אזלינן דמאחר דלישנא קמא קפיד אנשתייר ולישנא בתרא קפיד אמעכב ולא הוו תרי חומרי דסתרן אהדדי: ועתה אחזור לפרש דברי סמ"ק ואומר דלענ"ד דסמ"ק סבר דאמעכב דוקא פסלי רבנן כדמוכח בירושלמי אבל בשאינו מעכב מכשירין בין במינו בין שלא במינו דלא אשכחן דפסלי אלא במעכב וסבר דר' נתן מלתא פסיקתא קאמר בין במינו בין שלא במינו כדכתיבנא לדעת סמ"ק וא"כ מתניתן כרבנן ולא כר' נתן דר' נתן לא קפיד אלא אמינו אבל אאינו מעכב לא קפיד ומש"ה קאמר פלוגתא דר' נתן ורבנן ומסתמא הלכה כרבנן שהם רבים ואין לתמוה על דבריו למה לא הזכיר נמי במינו ומעכב דהוה פלוגתא דר"נ ורבנן דהא אשלא במינו נמי לא הוה טרח לאשמועינן דהוה פלוגתא דר"נ ורבנן אלא לאשמועינן דיוקא ולמימר היכא דמעכב פסול והיכא דאינו מעכב כשר ומאי דטרח לאתויי פלוגתא משום דמדבריו נראה דמתניתן כרבנן ובמעכב פליגי ונזהר שלא נקשה לו דמאחר דבמעכב פליגי א"כ סברא הוא דר"נ דקאמר שלא במינו פסול אמעכב קאמר וא"כ מצינן לאוקומי מתניתן כרבנן ואשלא במינו וכיון דחזינן דהגמרא שקיל וטרי אליביה ומתניתן נמי מצי לאוקומה כוותיה אמאי פסקינן כרבנן ומתרץ דלא מצינן לאוקומא מתניתן כרבנן דהא לר"נ שלא במינו כשר אפילו במעכב דסבירא ליה דמילתא דפסיקתא קאמר וא"כ ע"כ כרבנן: ואל תקשה לדברי דאמאי טרח סמ"ק להוכיח דמתניתן דלא כר"נ משום דר"נ מילתא פסיקתא קאמר יוכיח ממתניתן דמתניתן מילתא פסיקתא קאמר בין במינו בין שלא במינו אם מעכב פסול דלא כר"נ דלא אלימא ליה האי סברא דלימא מלתא פסיקתא כמתניתן מסברא דחזינן דר' יוחנן שקיל וטרי אליביה וא"כ אית לן למימר דמתניתן לאו מילתא פסיקתא קאמר אלא כר' נתן ואשלא במינו משום הכי טרח לאתויי האי סברא דר"נ ומלתא פסיקתא קאמר כדמשמע קצת ממשמעות דבריו וגם דהוזכרו דבריו בברייתא והברייתא דרכה לפרש יותר מהמשנה וא"כ אית לן אלו השתי סברות האחד דמתניתין מלתא פסיקתא קאמר והשני דר"נ נמי מילתא פסיקתא קאמר ואלימא ליה אלו השתי סברות מסברת דחזינן דהגמרא שקיל וטרי אליביה וא"כ מתניתן דלא כר"נ ומש"ה טרח לאתויי דהוה פלוגתא דר"נ ע"כ פירשתי דברי סמ"ק: ועתה אחזור בנידון שלנו ואומר דסמ"ק הוקשה לו מה הוצרך לגמרא ללמדינו הדיוק כדפרשתי לעיל ומשיב דלישנא קמא הוצרך משום דסבר דאפילו במעכב קאמר ר"נ במינו דכשר דהא מדקא טרח ר' יוחנן לפרש דברי ר"נ ולא הוצרך לומר והוא שאינו מעכב דסברא הוא דר"נ אפילו במעכב קאמר דמלתא פסיקתא קאמר דסבירא ליה דר"נ אפילו במעכב מכשיר והוצרך ללמדינו הדיוק ולומר מכלל וכו' דל"ת דסיפא נמי מלתא פסיקתא קאמר ואפילו באינו מעכב מ"ה קאמר מכלל דשלא במינו פסול נשתייר רובו כלומר אפילו נשתייר רובו דוקא פסול ולא פסול אפילו באינו מעכב דסבירא ליה לתלמודא דאמאי דקאי רישא קאי סיפא ואמאי דקאי סיפא קאי רישא וכן י"ל ללישנא בתרא דהוצרך מכלל וכו' משום דס"ל לתלמודא דמדקא טורח רבי יוחנן לפרש סיפא דר' נתן וסברא דאפילו באינו מעכב פסול דמלתא פסיקתא קאמר ולא קאמר והוא שמעכב אלמא דבאינו מעכב קאי והוצרך לומר מכלל דל"ת דרישא נמי מלתא פסיקתא קאמר כמו שכתבתי ללישנא קמא וכמו שכתב רבינו יהונתן וז"ל ואית דאמרי ר"נ אומר במינו כשר ואפילו מעכב שלא במינו פסול היכא דמעכב וכן משמע מדברי ר"י ומפוסקים אחרים מכל הני דיוקי דלעיל הוכחנו ואמרנו דלדעת הסמ"ג כל הב' לשונות מחמירין דלישנא קמא קפיד אנשתייר ולישנא בתרא קפיד אאינו מעכב והסמ"ג ראה דברי רב יהודאי שמצריך כל הג' תנאים וכתב דפסק כתרי חומרי חומרא דלישנא קמא דהוי נשתייר רובו וחומרא דלישנא בתרא דהוה אינו מעכב ואל תקשה לו מדברי הר"ן דכתב דפסק כלישנא קמא דאיהו סבר דלישנא בתרא לא הוה שום חומרא כדכתב בהדיא ומש"ה סבר שרב יהודאי שמצריך כל הג' תנאים פסיק כלישנא קמא והנה בעל הגהות מיימונית כתב בהדיא דבה"ג סבר בתרי לישני לחומרא כמו שהבאתי דבריו למעלה ולפ"ז הפירוש שפרשתי יתישב היטב לשון הסמ"ג שאינו הפך סברת הגמרא דסתמו שלא במינו וכו' הוה חומרא דלישנא קמא ולכן לא הזכיר אפילו אינו מעכב התקיעה דללישנא קמא לא בעינא אלא נשתייר וסתמו במינו וכו' הוסיף גם חומרא לישנא בתרא וכתב ולא עכבו הנקבים וכו': ד ועתה אחזור לפרש דברי הרב ברצלוני שהזכרתי למעלה וגם אפרש דברי הסמ"ג באופן אחר ממה שפירשתי עד הנה ויתיישבו כל השאלות ששאלתי על הסמ"ג דהיינו מאי דקאמר כתרי לישני ומאי דנקט בדבריו הפך סדר הגמרא ומה שלא הזכיר בשלא במינו אפילו אינו מעכב כי היכא דקאמר אפילו נשתייר רובו וגם איישב דאמאי דקאמר ולא עכבו הנקבים וכו' לשון עבר ולא קאמר ואינו מעכב לשון הוה כלשון הגמרא וגם אמאי נקט בלשונו רבים דקאמר ולא עכבו הנקבים דמשמע נקבי' הרבה וגם אישב גרסא אחרת שמצאתי כתוב בסמ"ג אחר וז"ל ופסק רב יהודאי בתרי לישני דר' יוחנן לחומרא דהיכא דמעכב התקיעה וסתמו שלא במינו אפילו נשתייר רובו פסול וכו' ולפי זו הגרסא לפום ריהטא קשו דברי הסמ"ג אהדדי אבל כי מעיינת ביה שפיר דמי לענ"ד יתישבו היטב ואני חושב שזה הפירוש הוא יותר אמת מכל מה שכתבתי ולפ"ז הפירוש נמי אתי שפיר מכלל דדייק תלמודא: אתחיל ואומר כי הר' ברצלוני סבר כמו הירושלמי דסבר דמעכב התקיעה קודם סתימה קאמר והוקשה לו כמו שהוקשה לר"ן דאפילו ללישנא קמא דקאמר והוא שנשתייר רובו אי אפשר לנקב גדול כזה שלא יעכב התקיעה ומתניתן קאמר דאם מעכב התקיעה פסול ומתרץ דלפי' לישנא קמא על כרחך מתניתן אשלא במינו קאי והכי קאמר סתמו שלא במינו אם היה הנקב כ"כ גדול שהי' מעכב התקיעה אפילו נשתייר רובו פסול אבל אם היה כ"כ קטן כיון שלא היה מעכב כשר דשיעור הנקב אתא לאשמועינן מתניתן במאי דקאמר אם מעכב כו' דהוי האי דנקב במשהו וכו' חומרא דלישנא קמא ואע"ג דלישנא בתרא לא הזכיר דין זה אין כחומרא דתרי לישני והאי הוה חומרא דלישנא קמא דזהו מה שהזכי' דעבדינן כתרי לישני וכו' הרי נתיישבו דברי הר' ברצלוני: ומעתה אנו צריכין לישנא בתרא דלישנא בתרא בין במינו בין שלא במינו אם נשתייר רובו כשר וא"כ אי אפשר לנקב גדול כזה שלא יעכב התקיעה ומתניתן קאמר אם מעכב התקיעה פסול אלא נלענ"ד לישבו ולומר דללישנא בתרא אית לן למימר דמאי