רד"ך עד

ולא זו בלבד אני אומר אלא דאין לו התרה כלל אף אם כל גדולי הקהלות וכל הקהל רוצים להתירו דאע"ג דמה שנהגו הקהלות להתיר כל קהל וקהל לעצמו גם כי לא יחל דברו כתיב ודרשו רבותינו ז"ל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים להם וסמכו אדרבי פנחס דלעיל דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת וכן נמי בהסכמות שעושים הקהלות על דעת כן עושים אותם שיתירו אותו גדוליהם בהסכמת רובם שהדעת נוטה בכך דאין כבוד לקהל אחד ללכת אחרי יחידים או רבים להתיר להם הסכמתם והוו כצורבא מרבנן דזילא ליה מלתא למיזל לבי דינא אחריתי ולהכי יש לנו לומר דאדעתא שיתירו אותו גדוליהם בהסכמת רובם נודרים שכן דרך הקהלות לחזור ולקיים ההסכמות שרוצים בקיומם וזה מתקנת הגאונים כדכתבו התוספות ז"ל בפרק שבועות שתים בתרא ומשום הכי משתרו נמי בלא חרטה וכדכתבו התוספות בפרק שבועות שתים הני מילי היכא דלא מגדר מלתא דאית לן למימר הכי אע"ג דעל דעת גדוליהם הוא דאלימא מלתא טובא ואין לו הפרה מ"מ על תנאי זה נדרו ודעת גדוליהם היתה כן בעת הנדר אבל כבנדון דידן דדבר מצוה הוא ואמרינן בפרק השולח דאין לו הפרה אלא לדבר מצוה וכתב המרדכי בשם ר"ת ז"ל דהטעם הוא משום דצריך דעת רבים להתיר הואיל ונדר על דעתם ומסתמא אין דעתם להפר אבל לדבר מצוה אנן סהדי בלדבר מצוה ניחא להו ויש לדקדק בדבריו דלפום ריהטא יראה מדבריו דהיכא שמפרשים בהדיא פלוני ופלוני שנדר על דעתם דניחא להו להפר לדבר הרשות דיש לו הפרה ואנן סתמא קאמרינן דעל דעת רבים אין לו הפרה ותו דעל דעת רבים לרבנן כברבים לרבי יהודה וברבים לרבי יהודה אין לו הפרה כלל אפילו אם ירצו הרבים להפרו דהא מוכח לה מדכתיב גבי גבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשואי העדה והם היו מרוצים בהפרת שבועתם ואפילו הכי לא התירו אלמא דאין לו הפרה ואפילו אם הרבים רוצים בהפרתו והכי נמי על דעת רבים לרבי יהודה לכן נראה לומר דר"ת ז"ל מודה נמי דעל דעת רבים משום דאלימא מלתא טובא אין לו הפרה אלא דלדבר מצוה אנן סהדי דבאותו רגע עצמו שנדר על דעת רבים היתה דעתם דלדבר מצוה לא יהא הנדר נדר אם כן הרי הוא כאלו לא חל הנדר על דעתם אלא לדבר הרשות מסתמא דעת רבים שיחול הנדר ושלא יהא מופר וכן נראה נמי ממה שכתב הרב רבינו נסים ז"ל בשמו שהוא גורם כי ההוא מקרי דרדקי ואמר דלא אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אלא כעין ההיא עובדא דהוה ליה כעין נדרי טעות שהיו סוברים שהתינוקות יצליחו יותר בלמודן במקרי דרדקי אחר ונמצא בהפך אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה ואם כן דבנדון דידן הסכמה דבדי מצוה הוא לפי הרגלים הרע אשר הרגילו כבר כאשר בא בשאלה דהתרתו עברה היא פשיטא דאין לו הפרה כיון שהודו על דעת רבים דאלימא מלתא טובא כדכתיבנא ולא מבעיא להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ששי דהלכות שבועות דאין הפרש בין אומר רבים סתם ובין מפרש על דעת פלוני ופלוני אלא אפילו לרבינו תם והתוספות שנגררו אחריו לפי' הנראה שהביאהו בחבורם בלי חולק שכתבו בפרק השולח דעל דעת רבים סתם לאו כלום אלא באומר על דעת פלוני ופלוני כבנדון דידן מודים הם דהרי הוא פירשו בהדיא על דעת פלוני ופלוני הגדולים שבעירם ואם כן לרש"י ז"ל שפירש על דעת רבים כך יאמרו הרינו מדירם אותך על דעתינו נראה דהכא מודה דהרי הוא כאלו פירש בהדיא על דעת המקום כיון שנעשה ההסכמות עם כל החומרות שאפשר להעשות וכדכתיבנא ואע"ג שכתבו התוספות ז"ל דעל דעת המקום כי היכי דלא תהוי לשבועתייהו דמצות הקב"ה שאני אבל חרמות שאנו גוזרים הכל תלוי בדעתם ה"ק נראה דדוקא בדבר הרשות הוא דקאמרינן הכי אבל כבנדון דידן דדבר מצוה היא לפי מה שבא בשאלה פשיטא דאין לו הפרה דהרי הוא כשבועה שהשביע משה לישראל על דעת המקום כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו הא אמינא אי לא אכשור דרי בעת ההסכמה והנה אבל אי אכשור דרי אל יעמוס בי לומר שאין לה כהסכמות הרוב עם גדוליהם ובר מן דין אמינא דאי לא אכשירו דרי מזמן ההסכמה והנה אפילו אנן אין החרם על דעת המקום ועל דעת הרבים אין לה התר אפילו אם ירצו כל הקהל כולו להתרא דהא אמרינן בירושלמי ההיא דאתא קמיה דרבי בין אמר ליה התר לי נדרי אמר ליה מאי נדרת אמר ליה נדרנא דלא מרוחנא אמר ליה וכי עבדין כדין אמר ליה לצחק בקוביא קא אמינא אמר ליה ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט הנדר דאי לאו דפרטת לנדרך היתרתיהו הרי לך: דהואיל ואיכא קצת נדנוד עברה לא רצה להתיר ואע"ג שלא היתה אומנותו בכך שלא מצינו שחקר אחריו רבי בין אם אומנותו בכך או לא ק"ו בנדון דידן דאיכא נדנוד עברה דפשיטא לע"ד דאין לה התר לא ע"י עצמם ולא על ידי אחריני ועל הטענה שטענו שכיון שלא נכתבה אין בה ממש בטענה זה ודאי אין בה ממש שאין כותבין הסכמות הצבור אלא לראיה בעלמא דשטרי ראיה נינהו ולא שטרי אקניותא נינהו והכתיבה לא מעלה ולא מוריד ואל ישעו בדברי שקר והטענה שטענו שהרי הם במחצה על מחצה אין מביאין ראיה להשיב על השטות ולכך לא כתבתיה בשאלה ואע"ג דמשנעשו קהל בפני עצמם הוי כבני עיר אחרת ובדבר שאין בני עיר אחד כפופין לבני עיר אחרת אין בני קהל אחד כפופין לבני קהל אחר דכיון דכל קהל וקהל נוהג כמנהגו הוי להו כשני בתי דינין בעיר אחת וק"ל כרבא דהיכא דאיכא שני ב"ד בעיר אחת אלו נוהגין לאסור ואלו נוהגין להתר ואין כאן משום לא תתגודדו הוא שלא יהא שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר נראה שהם ז"ל רצו לומר שכשיש בעיר אחת חלוק מנהגים שחלק מהם נוהגים כמנהג זה וחלק אח' נוהגים מנהג אחר שבזה הדבר הם נעשים שני ב"ד אבל אינם שני ב"ד בעיר אחת ממש בכל דבר ובכל ענין כבית שמאי וכבית הלל הם בכלל לא תתגודדו אבל היכא שהם ב' ב"ד בעיר אחת כבנדון סיסילייאני וקאלבריסי וכל אחד ב"ה לעצמם אלו נוהגים בכל דבר ובכל ענין כמנהגם ואלו נוהגים וכו' הוו להו כשני ב"ד בשתי עיירות והיינו טעמא דבני סלוניקי אשר היא עיר ואם בישראל ואפשר שלזה דקדק הרמב"ם זכר לברכה בלשונו וכן בעל ספר מצות הגדול ולא כתבו ששני בתי דינין בעיר אחת לא יהיו נוהגין זה שלא כמנהג זה אלא כתב שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת וכו' פירוש שבמה שנוהגים שני מנהגים הם שני בתי דינין ואפשר נמי שטעות נפל בספרים והנוסחא הנכונה היא שלא יהיו כשני בתי דינין וכו' שהסופרים חסרו הכ"ף: והנה הרמב"ם ז"ל בספר מצות הקצר שחבר כתב בסימן מ"ה וז"ל והנה אמרו שבכלל זה האזהרה מחליק דתי העיר במנהגם וחלוקה השנייה עכ"ל ולא הזכיר הרב לומר שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחד ולפ"ז אין כח לבני בה"כ אחד לכוף לבני בה"כ אחר דהוו קהל לעצמם הני מילי היכא דלאו מגדר מלתא ותקנתם לכלם היא אבל היכא דמגדר מלתא ותקנתם לכלם היא כופין דברוב בני העיר תליא מלתא לענין להסיע על קצתם וכדכתיבנא ואף שהם בכמה מקומות בבתי כנסיות כופין הרוב למיעוט כיון דבעיר אחת יושבין כ"ש במה שכבר קבלו דפשיטא דחייבים לקיימו ולית דין צריך בשש ודרך אגב אני אומר שכן נמי בני בה"כ אחד כופין הרוב למיעוטו במלתא דמגדר מלתא ותקנה היא לכל אותו קהל וכדכתב נמי בעל נמוקי יוסף בבני אומנות אחד דהוו כבני עיר בפני עצמם לגרמייהו וגדולה מזה אני אומר דלענ"ד דאפילו אם ילכו מאנשי העיר הזאת לדור בעיר אחרת ודעתם להשתקע שם ואין דעתם לחזור לעירם אם בעיר ההיא ג"כ נמצאים בה הדברים המכוערים אשר באו בשאלה לא פקע מנייהו אסור ההסכמה והחרם שקבלו עליהם בעיר הזאת ואם ירקדו עם נשים נכריות חל עליהם איסור ההסכמה והחרם כבעיר הזאת דנראה דהסכמה וחרם כי האי שקבלו עליהם כל אנשי העיר עצמם אין המקום גורם אלא הדברים המכוערים גורמים ושנוי המקום אינו מקרע גז"ד דאקרקפתא דגברי רמי ואל יקשה לך ממה דתנן פרק מקום שנהגו נותנין עליו ח"מ שיצא משם וח"מ שהלך לשם ומוקמינן לה בגמרא בפ"ק דחולין דמאי דנותנין עליו ח"מ שיצא משם דוקא בדעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור אין נותנין לו ח"מ שיצא משם דגרסינן התם כי סליק רבי זירא אכל מוגרמת' דרב ושמואל ופרכינן ור"ז לית ליה נותנין עליו ח"מ שיצא משם וח"מ שהלך לשם ואמרינן אמר אביי הנ"מ מבבל לבבל או מארץ ישראל לבבל אבל מבבל לא"י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותיהו רב אשי אמר אפילו תימא מבבל לא"י הנ"מ היכא דדעתו לחזור רבי זירא אין דעתו לחזור הרי לך דהיכא דאין דעתו לחזור אין נותנין עליו חה"מ שיצא משם וא"כ בנידון דידן מי שיצא לדור בעיר אחרת ואין דעתו לחזור פקע מיניה איסור ההסכמה דלא היא דלא מבעיא לשנוייא בתרא שכתבו התוספות ז"ל התם וז"ל א"כ מה שמחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור הנ"מ מבבל לא"י ומא"י לבבל שהולכים אחר המקום שדעתו לישאר שם אבל מבבל לבבל ומא"י לא"י נותנין עליו ח"מ שיצא משם וח"מ שהלך לשם בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור אלא אפילו לשנויא קמא שכתב דמשמע דמבבל לבבל נמי אין נותנין עליו ח"מ שיצא משם בנידון דידן לא פקע מנייהו איסור ההסכמה והחרם אף אם ילכו לדור לעיר אחרת ולא יהיו דעתם לחזור כדכתיבנא ומתניתין דפרק מקום שנהגו דמיירי דמנהג שנהגו אנשי העיר שאותם מנהגות קבועות ע"פ חכם החשוב שבעיר שמנהג לבני עירו אסור בדבר אחד לעשות סייג ובני עירו חייבים לנהוג כן מתקנת חכמים מפני כבודו וגם כי הוא מחמיר יותר מהראוי וכן נמי אם בית דין הגדול שבעיר סבר להקל בדבר אחד גם כי רבים חלוקים עליו וסוברים שאסור לעשות כן ואין הלכה כאותו יחיד בני עירו חייבים לנהוג כמותו מתקנת חכמים משום כבודו וכמו שאמרו במקומו של ר"י הגלילי היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל במקומו של ר"י הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב ובכי האי גוונא מי שיצא משם ואין דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי אותו מקום שיצא משם דכולי האי לא תקנו משום כבודו והשתא אתי שפיר טפי מאי דבעי אביי למי' בפרקא קמא דחולין דמבבל לא"י דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו ופרש"י ז"ל עבדינן כוותייהו כי אזלינן גבייהו ואין אנו צריכין לחלוק כבוד למקומינו: ג וכן נמי קאמר אביי בעובדא דרבה בב"ח דפרק מקום שנהגו דמא"י לבבל כיוון דאנן כייפינן להו לא עבדין כוותין והיינו משום דפרק מקום שנהגו מיירי מתניתין במנהגות הנקבעות על פי אדם חשוב כדכתיבנא ולא כמנהגות שבני העיר עצמם קבלם עליהם בחרם ובשבועה דבכה"ג פשיטא דבכל מקום שילך אחד מהם גם כי אין דעתו לחזור חל עליו החרם והשבועה דאלת"ה תמה על עצמך והלא אפילו יחיד שאסר עליו איזה דבר בחרם ובשבועה חל עליו החרם בכל מקום שילך כל שכן רבים דאלימא מלתא טובא דפשיטא דלא שייך למימר שעל דעת כן נשבע ועל דעת כן נדר ועל דרך שכתבתי למעלה שמתירין לעצמם ובלי חרטה משום שעל דעת הסכמתם משני התם דאומדנא דמוכח הוא שע"ד מאחר שאין כבוד לבקש חוץ מקהלם להתיר הסכמתם וכדכתיבנא אבל הכא דאין כאן דבר מוכיח פשיטא שאין לנו לומר כן וא"כ בשביל שיצא אחד מהם לדור בעיר אחרת לא פקע מיניה החרם והשבועה דאין המקום גורם אלא דברים המכוערים גורמים וכדכתיבנא ואחזור לומר דמוגרמתא דרב ושמואל נמי דאכלה ר"ז כי סליק היינו משום שהוא היה סובר דמוגרמתא דרב ושמואל שריא ואעפ"כ כשהיה בבבל היה נוהג איסור בדבר לפי שכל בני עיר ועיר חייבים לנהוג כדברי גדוליהם משום כבודם כדכתיבנא ואפילו היכא שרבים חולקים עליהם וכל שכן כשגדוליהם מחמירין ומשום הכי שמתיה רב המנונא לההוא תלמודא דאורי בחדתא דארגז כר"ש משום דאתריה דרב הוה וכן נמי מצאנו ברבי אבוהו דכי מיקלע לאתריה דר' יוחנן לא הוה מטלטל שרגא משום כבודו דר' יוחנן ואע"ג דאיהו לא סבר כן ולאו מאתריה דר' יוחנן הוה ודוקא בני עירו הם שחייבים לנהוג כגדול